בצהריי היום שתמיד הוא חדש ואז את חוזרת הביתה, שבימים טובים גם הוא נראה לך חדש ואת כותבת טור על התרגול הרוחני שלך בהשראתו.
וכבר ראיתי את אהוד בנאי במערות בית גוברין ובמצדה ופעמיים על הדשא בקיבוץ ההוא שממול ים המלח ובטח בעוד כל מיני מקומות. וכבר לקחתי מחסה במוזיקה שלו. הכרתי אותו יחסית מאוחר ב1993 בזכות מישהו שנהפך לי לסוג של אוייב פנימי, אבל אז הוא עוד היה באצטלה חברית ובעדי. כמה מאמץ נדרש כדי לשכוח ולהמשיך הלאה, לרפא דברים שאנשים מלמדים אותך או נותנים לך, לפעמים כמו נועלים אותך בתוכם. אי אפשר להפסיק לאהוב מנגינת ילדות גם אם היא מגיעה בנערות מאוחרת, לכל דבר יש זמן כמו השיר הפותח.
תארי לעצמך שזה לא היה, המקרה ההוא והשנה ההיא, אבל אז גם לא היה את כל העושר-אושר של אהוד בנאי בתוך רקמת החיים (מעניין ששוב ושוב אני מתבלבלת בכתיבה של המילה רקמה ויוצא לי קרמה מלשון קארמה מלשון פעולה בעולם, והנה זה מקבל מקום.)
ובחזרה כששוב האוזניות שלו נופלות הוא אומר שהוא רוצה שכולם יהיו משוחררים. ושוב ושוב מטפלים בו באוזניות האוזניים ונינו הרמן, הצלם המוכשר שהזמין אותי לחזרה הקסומה הזו אומר שזה כמו שמטפלים במכונית מירוץ לפני השיגור.
ועוד במהלך החזרות ובדיקות השמיעה מישהו מנסה להבין אם אמרו תתפלא או תתפלל ואני מסתכלת על כל האומנים מסביב מחזיקים את כליהם בידיהם, מצלמה, גיטרה, כינור וגם אני איתם חמושה בעט.
אוזניים זה איזון תרתי משמע אני חושבת לעצמי.
ואיזה יופי שאפשר לדרוש את אהוד בנאי עם עינים יהודיות ועם עיניים של בודהה והוא אמיתי בכל צעד וזה מרגש ומרשים והוא בעצמו בשירים מתייחס לזמן ולעצמו והנה חוזר לדימוי של אבן ספיר שכבר היה לו פעם.
ואז מגיע השיר שממש מעניין איך הוא ייקלט בעיניים, אוזניים ישראליות, מעשה בארבעה שנכנסו לפרדס. ובתחילה עולה בי התנגדות שמיד מתחלפת בהתרגשות גדולה. התרגשות על הלימוד המשלב חיים, הלוחץ כנראה על געגוע למשהו שלא ניתן להגדיר במילים ולכן הגוף מדבר אותו בהתרגשות.
והחלומות והרגע הנוכחי של החזרה המתמשכת בצהריי היום ההולך ומעריב, משחק אינסופי של זמן שנוסע בין זיכרון וממשות, מזכיר לי פתאום את ההירדמות של חוני המעגל שנרדם לשבעים שנה. כולנו הולכים וישנים באותה צורה, כששוב הבסיס הוא הלב. ופתאום כשהוא שר את "ערבב את הטיח אחמד" אני ממציאה לעצמי שהוא כבר הרבה זמן לא שר את זה בהופעות ושזה נחמד שהוא חוזר לחפש גם כך את דרך השלום, אבל ייתכן שזו המצאה ואני פשוט לא שמתי לב אם הוא שר את זה או לא. כמו המפגש שהיה או לא היה בין אהוד בנאי לאלן גינזברג בשיר חדש ומרגש גם הוא על פגישה בין נער למשורר.
כמה טוב לקחת מקלט במוסיקה. גם כשאפשר רק לרקוד אותה פנימה ולא על הרגליים, להמשיך לסמוך על יסודות העולם.
תמונות מיוחדות מאוד מהחזרה נמצאות פה בבלוג של נינו הרמן
וכן, זה לא הכי קשור אבל שפות מעסיקות אותי השנה. שפות של בית, של אנשים, של אזורים ותרבויות. איפה מותר לדבר ומה מותר להגיד ואיך.
הפרק הראשון של מגילת אסתר שעוסק בוושתי המלכה הפמניסטית הראשונה בעולם גם עוסק בשפות של דת, מדינה, גברים ונשים.
הפרוייקט ללימודי ערבית מדוברת
האתר שלנו – http://www.mishmush.org/
http://www.facebook.com/home.php?#!/group.php?gid=304999958752&ref=ts (גם בפייסבוק)
