גם אני יכולתי למות מגאז

שלשום בבילעין או לפני שישים ומשהו שנה בפולין או לפני יותר מעשור אחרי קיום יחסי מין שאני לא בטוחה אם הם התרחשו  בהסכמה. במה בכלל אני בטוחה? האם בנתונים שאחת משלוש נשים עוברת הטרדה מינית?

אבל למזלי  לא הייתי נוכחת בכל האירועים האלו או שאולי כן?

אומרים שתזמון זה הכל.

 וגאז. יש לו כל-כך הרבה אסוציאציות.

אחד המשפטים הטובים בסרט מדוזות הוא" כל אחד מאיתנו הוא דור שני למשהו".

וגם אומרים שהכל נמצא בראש.

אמרו לי לפני הפעם היחידה שנסעתי לבילעין, שזה הולך להרגיש כאילו אני הולכת למות מחנק אבל מאוד חשוב שאזכור שאני לא הולכת למות.

אנחנו מאכילים את עצמנו בכל כך הרבה שקרים.

וגם יכולתי להיעצר כמו יונתן פולק בכמה מהההפגנות הדמוקרטיות כנגד המלחמה של לפני שנה שמעליב להיזכר בהן, להיזכר בתחושת הבגידה של מי שאמור להגן עלייך, לייצג אותך, שלטון שדובר את שפתך.

אז כן האשימו את משה קצב, אבל מה עכשיו עם היומיום?

מה  עם גבולות ההסכמה והשקרים שאנחנו מרשים שיאכילו אותנו בהם כמו כל ביקור בקניון שמספר לנו שחסר לנו משהו ושמישהו יכול לספק לנו את מה שצריך. ושחומה מסויימת יכולה להגן עלינו. ושמפגינים הם מפרי סדר. אולי הם מתקני סדר?

 רציתי לכתוב על הספר סיפור קטן ומלוכלך של רוני גלבפיש.

ספר מצויין ומרגש ומפעים ומרשים. וגם מטריד. ספר שמאתגר אותך ושואל אותך שאלות על הסיפורים הקטנים שאתה שם בצד, על האמיתות הקטנות שאתה מחביא מעצמך בכל מיני רבדים.

 הספר כל-כך חי וכתוב היטב עד ש היו רגעים בהם הנחתי אותו בצד. הרגשתי שהוא פולש אליי ולא רציתי להמשיך ולפגוש את השאלות, את העבר, את ההווה.

הספר הוא טוב, במיוחד המחצית הראשונה שלו כי הוא נותן להכל להיות נוכח. הוא לא פותר ולא פתור. הוא מציף ולוקח אחריות על ההצפה.

יוצא בימינו כתב עת בודהיסטי ישראלי  מקוון. הוא עוסק באהבה כפי שהתכוון אליה הבודהה. לטעמי זה מבורך ונהדר ותודה לכל העוסקים אבל הוא מעלה לי את התהייה איפה נפגשת הדהרמה עם המציאות הישראלית האכזרית היומיומית נעדרת החמלה והאהבה והשמחה  וההכלה.

ותמיד יש עוד מה לכתוב ועוד זווית להאיר וכל אחד ואחת עושים את מה שהם יכולים.

והאם?

וכל אחד ורמת ההזדהות שלו עם מאבק זה או אחר או מוות או אונס זה או אחר.

והמחוייבות לחיות את החיים. חיים טובים. חופשיים. לשמוח שלא מתתי ולא נאנסתי ולא נשטפתי בשבוע האחרון בשום קניון או משום משפט שנאה או ביקורת שהופנתה לעברי.

לא להפסיק להודות על החופש שיש לי. ולא להפסיק לכאוב עם כל מי שלא זוכה בחופש שכזה.

חברות וחברים יקרים,

 

תמכו במאבקם של עובדי מוזיאון ישראל הלא מאורגנים ובכללם מורי אגף הנוער.

מרבית מעובדי המוזיאון מועסקים דרך חוזים אישיים, חברות כוח אדם וקבלני שירותים.

 

קראו להנהלת המוזיאון לכבד את עובדיה ולאפשר להם להנות מן ההסכם הקיבוצי הקיים במוזיאון לחלק מן העובדים.

כמו כן, דורשים העובדים הלא מאורגנים, לממש את זכותם ולבחור בבחירות לועד העובדים שיתקיימו בקרוב.

 

אנא חתמו על העצומה –
http://bit.ly/hEjRnF
שתפו בפייסבוק –

http://bit.ly/gRbCtt

לקשר עם מארגני המאבק –
teacherswing@gmail.com