תמונה אלימה בנבי סאלח או תמונה של אי הלימה?

חבר שלי הוא גם צלם. צלם מוכשר עם תמונות מרגשות שלעיתים משקפות, לעיתים משפרות ולעיתים מחמיאות למציאות. לפעמים הוא אומר שתמונה טובה היא תאונה, שהוא פשוט מצלם כל-כך הרבה עד שברור שתמונה אחת יוצאת לו טוב, לפעמים הוא מודה שהתאמץ ולפעמים הוא לא רואה את היופי שאני רואה. בדרך כלל הטכניקה שלו היא להשאיר את המצלמה בכף היד, כאילו היא המשך של הזרוע שלו ולצלם מאיפה שהוא נמצא. כלומר מאיפה שהזרוע מצויה. הוא לא מרים את המצלמה לגובה העיניים, מכוון ולוחץ קליק אלא מסתובב בעולם כמו לא מפריע לו ולוכד את מה שהוא יכול מבלי לשדר אווירת לכידה.

בשבת האחרונה היינו בנבי סאלח. נסענו לשם יחד עם דהרמה אקטיביזם כדי לתרגל איך אפשר לחיות עם הסכסוך הקרוב אלינו כל-כך ורחוק מאיתנו כל-כך. רק יום לפני כן נודע לנו שלא רק שאנחנו הולכים לנטוע עצי זית עם אנשי הכפר אלא שהולכת להיות עצרת של הכפר לציון המאבק הכפוי עליהם עם ההתנחלות הסמוכה חלמיש בעלת השם האלטרנטיבי ויפה הנפש- נווה צוף. בכל זאת נסענו. בתקווה שלא יקרה שום דבר אלים.

 זה היה מרתק לראות את העצרת המאולתרת, מאובזרת בדגלי פלסטין, בכובעים ובחולצות ובמערכת כריזה גרועה.

 וזה היה משמח לקנות במכולת פיתה וחומוס ולתרגל את הערבית ולשמוע מבעל המכולת שכדאי לי להתאמן עם תוכנית טובה בטלוויזיה הישראלית.

 וזה היה מפליא להיות בפעם הראשונה באירוע נטיעות מאורגן כולל שוחות חפורות היטב מצד אחד ומנגד להיות מאובטחים על-ידי משמר הגבול, כוח מילואים ועיניהם הצופות מהמרפסת של בני עמינו שומרי השבת מההר הסמוך שפעם היה שייך לתושבי נבי סאלח.

 כפי שאפשר לראות, זו שאלה אם החיילים איבטחו אותנו או פשוט הפגינו נוכחות חמושה כדי להבהיר לשותלים  מי הבוס וכדי למנוע תנועה של כל מי שנכח שם  לכיוון חלמיש או המעיין. שמירה מסויימת על סדר? שמירה על סטטוס קוו ועל מאזן הכוחות?

לאחר הנטיעות שעברו בשלום והשיחות הקטנות עם הנוטעים האחרים שחלק הגיעו מפלסטין וחלק מתל-אביב, נציגי השמאל הרדיקאלי (שרעיונית כמובן אני משתייכת אליו)  ולאחר העצרת שהתכבדה בנוכחות שר מהממשלה הפלסטינית המשכנו, חברי הקבוצה, עשרה אנשים, אל המעיין שעומד בלב הסכסוך.

התכוונו לעשות מדיטציה ולעשות שיתוף על חוויות היום שעבר. בכניסה לשביל ישבו ואכלו חיילי מילואים אותם בירכנו לשלום ואיתם התבדחנו על מזג האוויר ועל איכות הצ'ולנט שקיבלו.

בעודי הולכת אל עבר ההתכנסות שלנו ראיתי משהו שקצת טלטל אותי. משהו שלא ראיתי אף פעם, משהו שחשבתי שראוי להיות מונצח. לא כעדות, פשוט כמזכרת. ידעתי שזה לא לעניין לבקש מקבוצת החיילים השנייה שישבה על שולחן פיקניק בסמוך למעיין לצלם את הקופסא המדוברת שנחה ליד ארגז הפירות. קופסא צבאית המכילה רימונים מיוחדים בשביל מפגינים. בשבילנו. בשבילי.

חשבתי לעצמי, לשם מה יש לי חבר צלם שמסתובב בכל מקום כאשר המצלמה שמוטה בנון שלנטיות כאילו הייתה חלק מגופו? חזרתי לאחור כי כמו בכל מקום הוא תמיד מדבר עם אנשים ובאמת הוא התעכב עם חיילי המילואים הראשונים ופטפט איתם וביקשתי ממנו שכשנגיע אל המעיין שיצלם את הקופסא.

הכל קרה כל-כך מהר. לא פיתחנו את הנושא, לא חשבנו על ההשלכות. אני לא עצרתי לבדוק את ההתכוונות לרצון "הבוער" שלי והוא לא עצר לבדוק אם מתאים לו להיות צלם בהזמנה מטעם החברה שלו או לא.

מה שכן, בניגוד לתחזית שלי הוא נעמד ליד הארגז, וכמו פיל בחנות חרסינה, הרים את המצלמה ולחץ. החייל שעמד לידו טרק עם הרגל את מכסה הארגז וצעק עליו. זה היה רק אתמול אבל אני לא זוכרת מה היו המילים שלו. משהו כמו "נמאסתם" ו"חוצפן" ו"אל תצלם כלום" ו"עוף מפה".

משהו בי נקרע. מצד אחד, להיבהל הדריכות הזו של החייל שרק חיכה "לפרוק את הנשק" על משהו, מצד שני להבין אותו ולנסות לפענח למה חבר שלי לא צילם כמו תמיד וכמו להאשים אותו בשיבוש המשחק, מצד שלישי להצטער ולהרגיש אשמה שביקשתי, מצד רביעי לכעוס על החייל שכל-כך מהר יכול להיות אלים, בקיצור סבך של רגשות ומחשבות שמבטאים כמה קשה להיות קרובים רחוקים של הסכסוך הזה ולמה בכלל להכניס את הראש למיטה החולה הזאת, הרי היינו יכולים לבלות שבת נהדרת כמו כולם בלי להיות מסומנים כאויב של כל-כך הרבה גורמים.

אחר- כך, קצת אחרי שהתיישבנו והוצאנו פירות יבשים ואני הייתי צריכה קצת לבכות ולהוציא את המתח והאכזבה והקושי מסביב לתמונה, דברים הפכו להיות עוד יותר אבסורדיים. הגיע מפקד האזור ואיתו צו טרי המכריז על האזור כשטח צבאי סגור. באותה נשימה, הגיעה גם קבוצת השמאלנים (שרק בשנה שעברה הלכתי איתם להפגנות, עד שהבנתי שברמה מסוימת, אפילו שזה חשוב לדמוקרטיה ובכלל, הן רק מייצרות עוד אלימות) וגם אנשי חלמיש לבושים לבן (נופת צופים כבר הזכרתי?) ובראשם הקב"ט של היישוב נושא נשק,

וגם הסתבר שמישהי חדשה בקבוצה שלנו, אמריקאית במקור, היא פעילת שלום מוכרת למפקד האזור שלא מאוד שמח לראות אותה אבל תיבל את חוסר השמחה בהומור שוביניסטי. ואם להוסיף על כל זה הסתבר שיואב שמיר, שביים את מחסומים הקלאסי מסתובב בשטח ומצלם סרט חדש. מי יודע אם הימצאות התקשורת היא לא זו שזירזה את הוצאת הצו ושיגורו בפקס למפקד שכינה את עצמו קפטן קירק.

ונושא התמונה כמו הלך ונשכח, אבל לא בינינו כמובן. למזלי, למזלנו, פונינו משם מהר והיה לנו זמן ללבן את הדברים בלי להיאחז בהאשמות, בציפיות, באכזבות. הוא הרגיש שהוא עושה משהו לא בסדר ולכן נטש את הטכניקה הרגילה שלו דווקא כי הוא לא רצה להסתיר. שאם כבר לעשות משהו לא בסדר, אז לקחת על זה אחריות. גם ראינו בשביל שנינו מה זה אומר לבקש ולהגיד לא. בכלל, היינו מסוגלים כמו תמיד לראות את הדפוסים שלנו, לראות את התנאים שנוצרו ולדבר מתוך חוויה אישית את שלושת מאפייני המציאות. 1. יש סבל בעולם. 2. דברים משתנים. 3. שום דבר הוא לא אישי שלנו, אנחנו לא לבד בעולם, אנחנו חלק ממשהו, זהויות נבנות ומתפרקות כל הזמן.

יצאנו מאזור המעיין אחרי שבע דקות, שתיים מעל מה שהותיר המפקד, אחרי שהוא הבטיח שגם את המתנחלים יפי הבלורית הוא יפנה, אחרי שאותה פעילת שלום שהייתה איתנו רצתה ופעלה בעקבות הרצון שלה להרוס את השלט המאולתר המכנה את המעיין בשם עברי.

שוב גוון של אלימות. גם השמת השלט היא אלימות כמובן. גם לעשות מעשה אישי כשאתה בקבוצה היא אלימות. לא פשוט.

צריך כוח ואנרגיה בשביל להשתפשף, לגעת בסכסוך. זה יכול לבוא רק ממקום שלו, ממקום אוהב שרוצה להיטיב עם כל הצדדים אחרת זה כמו לזרוק גפרור לחבית בוערת.

מפגש עם אביב טטרסקי יוזם הפעילות של דהרמה-אקטיביזם ייערך ביום חמישי ה6.1 בבית הסנגהה של עמותת תובנה במסגרת מפגשים העוסקים בפתיחת הלב בחיים של סכסוך.

בינתיים התפרסם טור שלי אודות אופקה– האיכות הרביעית של הלב. התרגול שעוזר לי לחיות ונותן לי טעם לחיות.

 

 

כל התמונות באדיבות איתן הרמן, צלם, גנן ואדם מואר בהתהוות

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סתם אחד  On דצמבר 27, 2010 at 1:56 pm

    תרגום הכרזה בתמונה הראשונה, למאותגרי (ומאותגרות) הערבית שביננו:

    "ההתנגדות היא בחירתנו – להכחדת ההתנחלות הגדולה (ישראל)"

  • avigailg  On דצמבר 27, 2010 at 2:07 pm

    תודה לך על התרגום. אתה מזכיר לי למה זה חשוב לא רק ללמוד לדבר אלא גם לקרוא.
    זו בחירה מה לקרוא ומה לפענח ממה שקוראים. בפועל בלי כרזות ישראל עושה אותו דבר. מכחידה את ההתנחלות הפלשתינאית. דרך המעיינות, המחסומים, החומות ועוד. ההתנחלויות בשטחים הם הכרזה של ישראל.

    • סתם אחד  On דצמבר 27, 2010 at 2:29 pm

      זה נכון שאנחנו בוחרים מה לקרוא ומה לפענח, ובכלל כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו ולעשות לי נה, כך שמה שנשאר זה רק לא לעצום את העיניים, לא להבליג ולהגיד שהכל יהיה בסדר,
      והלוואי שתהיה פלסטין לצד ישראל, וההתנחלויות והמחסומים יתעופפו לכל עבר,
      רק חבל לי עליך , שיה תמימה שחיה עם הזאבים בצד אחד והולכת לשחק עם הצבועים בצד האחר.

    • אזרח.  On דצמבר 27, 2010 at 7:04 pm

      מימי, כתבת נכון.יחסי הפלסטינים והמתנחלים הם יחסים שבין הסוס ורוכבו.
      תנזיל,הוא הורדה. לא הכחדה. הכחדה ,היא انقراض. אינקיראד'.וכמו שאמר פעם ברק,אם אני הייתי פלסטיני,…..
      אם הייתי פלסטיני ,גם אני הייתי רוצה להוריד את ההתנחלות הגדולה החונקת אותי.
      ולך אביגיל,חזק ואמץ.המשיכי בדרכך הטובה והנכונה.

  • נעה  On דצמבר 27, 2010 at 3:24 pm

    אביגיל , אני המתנחלת כותבת אליך .
    את באה בקבוצה של 'שוחריי שלום' ,אני גרה בשכנות אליהם ,אני עורכת קניות באותו מרכז קניות עם השכנים הפלסטניים(שער-בנימין ) ומדברת איתם על מחיר העגבניות ומזג האוויר ומהם אני למדה עד כמה השתפר מצבם מאז שנבנו ההתנחליות ,יש להם עבודה והם בונים ומרחבים את הישובים שלהם ונהנים מהשרותים שלנו .
    אז בבקשה קצת כבוד (גם אם את לא סובלת מתנחלים .אגב ההכללה והציניות שלך מעידים על חולשתך ) .ועוד משהו אני ממרפסת ביתי רואה את כל אזור החוף .(חומר למחשבה ) .לא את תושיעי אותם ,אפילו שאת חושבת שכן .
    המנהיגים שלהם צריכים לדעת לקבל את עצם קיומינו ולא להכריז בכל במה שצריך לחסל את מדינת ישראל ושאין מקום ליהודים/ישראלים בפלסטין .

  • מימי  On דצמבר 27, 2010 at 5:10 pm

    אביגיל, תודה לך שאת יוצאת מאזור הנוחות שלך להביט על המציאות באופן בלתי אמצעי ועל פוסט אמיץ בכנותו.

    סתם אחד, לעניות דעתי זה חוסר נימוס משווע להגיע לכאן בעילום שם ולקרוא לאביגיל בשמות. היא אינה שיה תמימה והפלסטינים אינם זאבים. היא מביטה במציאות נכוחה והתמונה שצילמה עדיין כאן וגם התרגום. אני לא בטוחה ש"תנזיל" זה הכחדה, אבל אכן אין בכלל ספק שגם בצד הפלסטיני יש איבה כלפי ישראל כסמל וכישות פוליטית, וכמובן גם אלימות קטלנית, כמו בצד הישראלי. הדרך הנכונה בהינתן המצב הזה, היא עוד דיאלוג, לא עוד התבצרות.

    נעה, אני מכבדת אותך ככל אדם אבל איני מכבדת את הבחירות שלך שיש להן השלכות על חיי האוכלוסיה הפלסטינית ולא את ההצדקות שבהן את מצדיקה אותן.
    האם את למדה מהפלסטינים שאת מדברת איתם גם שהם לא מעוניינים באזרחות, בממשלה, לשלוט בגורלם? או שזה משהו שאת משמיטה או משהו שאתם לא מדברים עליו? גם אם "השתפר מצבם" הודות להתנחלויות, ואני מטילה בזה ספק גדול, (בהינתן הפקעות האדמה לבנייה והאדמה החקלאית לבניין ההתנחלויות), קנה המידה הנכון בעיני הוא לא "שיפור" אלא "שיוויון". זאת אם הם בני אדם ולא נתינים נחותים שצריכים להגיד תודה אם הם מקבלים פירורים מהשולחן שלך.
    אשמח לדעת מאילו שירותים שלך הם נהנים–מערכת החינוך? מרפאות בשכונה שלך? האם הם מקבלים את אותה הקצאת החשמל והמים שלך מהמדינה באותו מחיר? האם מותר להם לנסוע בכל הכבישים שאת נוסעת בהם?

    • סתם אחד  On דצמבר 27, 2010 at 7:28 pm

      ואם הייתי קורא לעצמי, למשל, מומו?
      אני חושב שזאת את שלא מנומסת, מותר לכל אחד להכנס לכאן ובאיזה שם שבא לו,
      אני אפילו לא מכיר את אביגיל וסתם במקרה ראיתי את הפוסט הזה ולא יכלתי להתעלם,
      אני מודה שאולי התגובה שלי נראית מתנשאת אבל בעצם רציתי להחמיא, יש מעט מאוד אנשים טובים ובכלל אנשים שאכפת להם, כל השאר לא, לא משנה מאיפה הם באו, ולכן התמימים צריכים לשים לב.
      ואיפה קראתי לפלסטינים זאבים?

      נ.ב.
      לא כתוב "תנזיל" אלא "לנזיל" (מ ז.י.ל) – לכרות, לסלק, לפרק, לחסל, למחוק, להשמיד

  • גר  On דצמבר 27, 2010 at 6:56 pm

    טוב,אולי כדאי להוריד את העדות המרשיעה (הצילום עם הכיתוב הקורא להשמדת ישראל כהתנחלות אחת גדולה) ואז תוכלי להמשיך ולהרשיע בלי יסורי מצפון אנשי
    מילואים טרוטי עיניים שנקראו לשמור על שלומכם.

    ללמוד ערבית? עדיף בורות קסומה בהקשר הזה.

  • יהודי גרמני  On דצמבר 27, 2010 at 7:16 pm

    אני דווקא חושב שהתמונה הראשונה ותגובתו של סתם אחד (גם אם מדובר ב"הורדה" ולא ב"הכחדה"), הינן פנומנליות בהקשר של הפוסט המתחנחן הזה. (וגם אני, כמו "סתם אחד" אם אני לא טועה, מייחל להקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל).
    ואגב, מה רע ב"תחמושת נגד מפגינים"?

  • avivsky  On דצמבר 28, 2010 at 1:50 pm

    תודה אביגיל,
    הסכסוך – בין ישראל לפלסטינים, בין נבי סאלח לצבא ולחלמיש – הוא לכאורה על צדק, עוול,ביטחון, חירות, אדמה…
    בכתיבה שלך עירבבת בין הסוגיות "הגדולות" הללו לבין העולם האישי והרגשני שלך. בתוך הסבל הגדול של הפלסטינים (ושל המילואימניקים טרוטי העיניים) מצאת מקום להתייחס ליחסים "הקטנים" שלך עם בן זוגך.

    אני שמח על הערבוב הזה אם כי אצלי המינונים הם אחרים. לאמיתו של דבר זה שילוב ולא ערבוב ואני יודע שמבחינתך הוא נעשה במודע. חשפת את עצמך בכך להאשמות שאת תמימה ומתחנחנת – נו שוין, אני מקווה שיש גם מי שרואה את האומץ והנחישות.

    עם האומץ הזה נמשיך לפעול כדי להביא לכאן שינוי.

    אביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: