בחזרה מירדן באהבה

חזרתי מהסדנא בירדן.

לא הצלחתי להעלות את הדברים בלייב. לייף. חיים שקשורים להיאחזות שלנו בגוף, בכסף, בטקסים, כלומר בהרגלים.

זה ייצא לא מסודר, אבל זה בהחלט מעודד אותי שקיבלתי ביקורת טובה על הרשומות הקדומות.

שם פתחתי את יאהו וראיתי זוג ערבי מבסוט מן החיים, הכל כתוב מימין לשמאל וזה בכל זאת זר לי, יותר מיאהו בספרדית שפגשתי במקסיקו או בצרפתית שפגשתי בקיץ האחרון בצרפת.

סקס והעיר הגדולה גרסת הסכסוך הישראלי-פלשתיני

הבוקר, שוב ראיתי עד כמה בחיים האוטומט שלנו הוא לחשוב על עצמנו. בישרו לנו בתחילת היום שביום ראשון, היום האחרון של הסדנא, הפלשתינאיות צריכות להגיע לגשר אלנבי עד 12 וחצי, שזו השעה שבה היינו אמורים לסיים פה בעקבה. הסיבה היא סיבה ביטחונית, שינוי שאין לערער עליו. הייתי מצפה שאחרי יומיים של סדנא שעוסקת בדיאלוג ובמפגש יהיה רגע של השתהות עם הכאב או תהייה על השרירותיות או הסיבה שעומדת מאחורי סגירת המעבר, אבל היהודיות ששמעו על קיצור יום החופש של הסדנא, המיועד לשבת, נחפזו לחשוב מה יעלה בדבר הנסיעה לפטרה.

אני במדיטציית הבוקר שלי ייחלתי לעצמי לדבר בשקט, בלי כעס, ובעיקר עם לב פתוח. זה היה קשה מול אחת היהודיות שגם דיברה על הצורך שלה להגיע בראשון הביתה בגלל הכלב הקטן שיש לה. או ישראלית ששאלה, רגע, אין אל מי להתלונן?

להבין שלא כותבים ולא נוגעים בכל הסיפורים שאנחנו שמענו פה על עיכובים במחסום או על סגירות כאלו שאין להם הסבר. וזה לא חייל רע פה ושם, זו מציאות ושאנחנו צריכים להבין ש"הבטחון" שלנו הוא על חשבון הנשים היקרות האלו שנמצאות איתנו בכל מקום.

פלשתינאית אחת אומרת שתלונה זה משהו שעושים רק בפני אלוהים.

עיתונאית אחת מציעה לפעול, לנסות לברר מה הסיבה.

אני חושבת שפתאום הכל חוזר למעבר, לשני האוטובוסים שנוסעים בקווים מקבילים. עכשיו גם הזמן בו הם נוסעים נפרד. צד אחד אדון לזמנו, לבילוייו, לחופש שלו וצד אחד אין לו אפילו אחריות על הכניסות והיציאות שלו הביתה.

מישהי אומרת אנחנו יודעים שזה כל יום קורה, מה יש לברר?

אי אפשר לשלוט על מרכיבי חייך.

אחת הישראליות אומרת על מתחם הר הבית, על שלושת הדתות שלו, שהוא מקום מקודש-מקולל בגלל כל המוות והדם שהוא גובה. ובכלל מקומות קדושים הם ככה. מתפתחת מהומה די גדולה. יש מוסלמיות שמסרבות לשמוע כזה דבר, יש יהודיות מסורתיות שמזדעזעות ויש גם ישראלית-פלשתינית שמכריזה שהיא אתיאיסטיות ומוכנה שיחזירו את ירושלים למי שרק רוצה. המושג יהלומי דמים עולה.

מישהי מזכירה את ג'וליאנו מר-חמיס שכשאמא שלו, ארנה, נפטרה אז לא רצו לקבור אותה בישראל בגלל שהתחתנה עם מוסלמי וכל זה, ואילו בג'נין רצו לקבור אותה כשהידית. ג'וליאנו סירב כי לא רצה שיום יבוא והיהודים יבואו ויעשו ממנה "קדושה" וכך יתפסו בעלות גם על חלקה בג'נין.

נקודות במפגש קבוצה חד-לאומית

* הגישה שמזעזעת אותי שאחת אומרת "עשית ולא דיווחת- לא עשית".

מה זה ה"לדווח" הזה? למי? כמו ה"להתלונן" ההוא. כל אחת תחזור למציאות שלה ומה אז?

* הקושי של מישהי כשהיא אומרת אומנם לא הפכתי להיות גנראלית, אבל בין אם זה בצורה פאסיבית ובין אם אקטיבית, אנחנו כובשים.

*אנשים בישראל כל הזמן רוצים להרגיש ביטחון והכרה ולא איכפת להם לשלם את המחיר שזה על חשבון חיים שפויים של מיליונים. לי זה נשמע כמו דוב משתולל שמבקש בטחון מעכבר.

* לתת לערביי יפו את הנמל שהוא היסטורית שלהם.

* לעשות תוכנית במחסומים. להפגיש את המציאות דווקא במקום הכואב. כמו להתבונן בכאב בזמן מדיטציה. כמה שפת הדהרמה הייתה יכולה לעזור פה.

 

רשומות מעוד יום

תובנות בוקר- להיות מתרגמת זה לתת לדברים לעבור דרכך. הקושי לתרגם את עצמך בעל פה ובכלל.

הטלוויזיה היא שורש כל רע, ממשיכה בתיוג האוטומטי.

הצד הישראלי מבקש את הביטחון והצד הפלשתינאי (שמסתבר שבמפגש שלהן הן ממש עשו רשימה של מה שהן צריכות לומר לנו במאורגן. לא רק היו יודעות כמה חוסר הסכמה היה אצלנו. ובכלל לראות את ההכרח של מי שחלש יותר להתארגן לעומת הפריבילגיה של החזק שיכול להיות מסוכסך) בכל אופן הצד הפלשתינאי מבקש את פירמידת הצרכים של מסלו- מזון, צרכים בסיסיים של פרנסה, חופש ותנועה ורק בסוף ביטחון.

יש מתח עד שסוף סוף יש פיצול לשלשות. הן כ"כ שמחו לשמוע אותי מבקשת סליחה. ולי לא היה על מה לבקש שהן יבקשו ממני.

יום שבת

אחת הישראליות רוצה שהם יבינו את הפחד. שואלת למה הם כל הזמן מסרבים, אין עם מי לדבר, הנה הצד שלנו שממשיך לומר ולהזין את זה ולהגיד שהשמאל הוא זרם קטן חסר השפעה. היא אומרת  שגם המתנחלים הם מיעוט ושהציבור מגנה אותם, וזה כמובן שקר. ואותו הציבור לדעתי גם רק הולך וגדל. ובעיקר ממשיך לעצב את החיים בשטחים.

ושוב חוזרים ליצחק רבין ולתקופת הפיגועים. הפלשתינאיות קוראות לזה פיצוצים.

פני החברה כפנים של אחת העיתונאיות הישראליות, ר'- מנסים להיות צעירים ויפים וצודקים ומערביים. היא ממשיכה בעצם לומר שאין פרטנר. כן, כל עוד נמשך הכיבוש יש תלונה אז אין איך לצאת מזה. ועוד היא אומרת: גם אם אני מסכימה ששרון טעה, אני רוצה לשמוע איפה המנהיגים שלכם טועים. הרטוריקה של כולם- זה מה שרוצים לשמוע. היא יודעת, היא קובעת.

היא שמייצגת את המרכז היא חלק מהבעיה שמנסה לטשטש את השמאל שאומר שצריך להפסיק את הכיבוש. נקודה.

אביר שהייתה פעילה בכירה באש"ף והתגוררה בעבר בדמשק, בביירות ואפילו בתימן, מספרת על חוויות עבר של הבן שלה, ילד בן עשר שחייל עוצר אותו ושואל מה יש לך ביד. שואל בשביל לראות אם היד שלו נקייה.

תפיסות שכל צד מחזיק ואת התפיסות האלו המרכז ממשיך לטחון ולהציג ולא לאפשר לקולות אחרים. מפחדים מהקול הזה ורואים בזאת, בהתנהגות הכוחנית שכל פעם מתייאשת, ההצהרה אין מה לעשות.

פינג פונג שלא מקשיבים בו.

אני לא מיואשת. לנו יש תפקיד, להיות ההתנגדות לקול המיואש. לא להאמין למה שהמדיה מספרת לנו.

מעניין שקאסמים ועזה זה סיפור אחר שבקושי עולה.

אני מרגישה שבכל השיח ביננו אנחנו קושרים להם את הידיים ואומרים להם להיות רגועים כמו שאח שלי היה עושה לי. ישראלית אחת קופצת ואומרת שאני משווה אותם לילדים וזה מעליב וגועל נפש. פתאום היא מחפשת להצדיק אותם, משתמשת בשיח גבוה ועל קולוניאליזם בשביל להוכיח איזו נקודה. מדביקה את המטאפורה למציאות. ובסוף הפלשתינאיות שלא צריכות הגנה בכלל, דווקא מזכירות את הקונקרטי ואת הסרטון ביו-טיוב בו הראו חיילים קושרים פלשתינאים.

ואותה אחת מהמרכז, ר', מלב הקונסנזוס, שבבית שלה היא רגילה לייצג את השמאל אומרת שייתנו לנו שנתיים של שקט. כל פעם היא מתרכככת ומוכנה לוותר יותר, אפילו על פיצוי פליטים וכו'.

 

אין כזה דבר שאין פיתרון, בני אדם עשו את הבעיה ולכן גם בני אדם יפתרו אותה.

לדעתי נושא האמון הוא הפיתרון. אני מתחילה לחשוב איך הסכסוך מתאים ללימוד ארבע האמיתות של הבודהה

1. יש סבל- חוסר צדק. 2. סיבה לסבל זה היאחזות, באדמה, בצדק. 3. יש פיתרון 4. הדרך היא שמונת הדרכים האנושיות והאחריות שלוקחים. אמון זה דבר ראשון.

האכזבה שלי שכל אחד דואג בסוף היום לעצמו.

כל צד רוצה רק להעביר את הסבל שלו, מין תחרות כזו של מי סובל יותר ומי מזדהה עם מי יותר.

אחת הפלשתינאיות שבעבר הייתה מנהלת לשכה של אבו מאזן  אומרת שמעצבן שעיתונאים נהיו משועממים מהסכסוך ומתמקדים ברמאללה, מציגים שהכל שם טוב ושיש שפע ושגשוג ואז הישראלים לא מבינים על מה הפלשתינאים מתלוננים.

ר' פתאום מבינה איך משא ומתן נתקע. הרבה רגשות לאומיים צצים וצפים ונדמים כאמיתיים. את זה כמובן היא לא אמרה.

ביום האחרון החלטתי לקום בבוקר בחמש ארבעים כדי להיפרד מהפלשתינאיות שצריכות להגיע לגשר אלנבי. אפשרות ללמוד שסולידאריות זה דבר משמח אבל מוזר