בואי עם פחד, שידור ישיר מירדן

אני בירדן. בעקבה.

בינתיים התפרסם בנרג'י טור שלי על חמלה  עם כותרת מצויינת, שמתארת גם בדיוק את מה שקורה פה בסדנא משותפת לנשות תקשורת פלשתינאיות (גם כאלו תושבות ישראל וגם מהשטחים) וישראליות.

לסבול במלון חמישה כוכבים זה מאוד קשה ואכן אין פה סבל פרופר. להפך. יש הרבה הנאה. אבל יחד עם זאת יש גם  הרבה אי נחת, הרבה מאוד הזדמנויות לפתח חמלה. כמו הארוחות, אפילו שפע שהוא יותר מידי….

רשמים מהדרך

איזה אומץ זה להיפגש. כל-כך יותר קל להתעלם זה מזה. לחשוב על המאמץ כמו בבעיית חשבון בבית- ספר: שני אוטובוסים שיוצאים משני מקומות מגבילים, שונים מאוד אבל די קרובים, שכנים אפשר לומר, יוצאים בשביל להיפגש בירדן כי להסתובב זה לזה, כמו זוג לפני השינה, הם לא מסוגלים.

זה הזוי. וכל המאמץ נראה קטן כל-כך וכמו מיותר אבל קודם כל הכיף של הטיול השנתי, החופש המדגדג של חלוקת בוטנים מתוקים של אחת העיתונאיות, וכבר המפגש והטעינות והקושי של הערביות ישראליות שמתקראות פלסטינאיות-ישראליות גם עם ההגדרות שלהן וגם עם ה"באמצע" שלהן והשיפוטיות שיש עליהן משני הצדדים ואנחנו עם כובע הכובש ששמים עלינו.

מפגש לילה קצר

הם לא מבדילים בין עין הוד לעין חוד כמונו, הם קוראים בשם אחד למקום שנכבש. ולשמוע שמישהי יודעת שגרים בבית של סבא שלה. פליטים של 48 ושל 67 וכל אחד כמו היהודים הוא מאיפה שהוא אחר, ואם לא הוא, אז ההורה שלו. ואיך אוכלים ארוחת ערב מפנקת מבלי שהקינוח ייתקע בגרונות והעצב על המצב המוזר יישב כאורח כבוד.

הפגישה הראשונה על בטן מלאה. מציאות של חדר אחד במלון בו הכל מתמשך כרגיל. תיירות במיטבה של בעלי הון. לשבת על המרפסת כמו בישראל, למלא את הכרס, לפגוש את עצמי כמו שאני אבל פחות מיוסרת. עדיין רואה את כל דפוסי האוכל והאשמה בכלל. למרות שאמרתי בדיוק לעירית שכיף לי להיות בסביבה ערבית מבלי להרגיש אשמה. שתי מדינות שיש להן שלום ושהקיום שלי לא מפריע להם. אפילו עם הבדואים של סיני יש אי נוחות, הם עדיין תלויים בנו איכשהו. חצי אי. ואילו פה בירדן, מדינה מול מדינה. הירדנים שחזרו מיום עבודה באילת עברו איתנו בלי שום רגשי נחיתות או כעס.

אביר מספרת על נסיעה באוטו בכביש רמאללה-שכם ועל מתנחלים שבאו וזרקו אבנים ואני חושבת מי יודע איך זה דווח אז בתקשורת שלנו ואם בכלל. איך זה היה בכלל, איך הם חווים מתנחלים. להיזכר שבדיר איסטיה האנשים היו בשוק שיש יהודים שהם לא חיילים ולא מתנחלים. וכל הזמן יש את זיכרון השקיעה במעבר הגבול מחוץ לאילת. שקיעה יפה ומכילה וגם בוערת כמו מסמנת סוג של סכנה, כמו הפטריה ביפאן ובעצם רק מה שזה עננים ואור.

(התמונות של עירית שרביט)

 וכל הזמן סוג של עצב וחוסר של רוח, היה כ"כ מתאים להתחיל במדיטציה, באיזה ברוך הבא אישי שכל אחד יוקיר תודה לעצמו, למאמץ על זה שהגיע. ד"ר פתחי דרוויש, המנהל של תאווסל, אומר שכל מפגש כזה הוא עבודה פוליטית ואני נזכרת בנהג המונית מהבוקר שסיפרתי לו למה אני נוסעת והוא שאל בטון שהרגיש לי מאיים אם אני פעילה פוליטית ואני כמובן אמרתי שלא. והוא דיבר על הביקור שלו בארה"ב, על השקר הישראלי שפגש שם, על הקניית דירות-חובות שהקרובים שלו צוברים. על חיים בלי קפה שחור, צפיפות ותנאים כמו בעזה (כך בניסוחו כמובן) ושהתנאים השתנו והשקר הישראלי עכשיו הוא גדול כי אם הצעירים היו עובדים פה אותן שעות כמו שם וגרים אצל ההורים הם היו מרוויחים יותר. הם אומרים לי אני מרוויח 12000 שקל אבל זה שקר כי ה3000 דולר של היום מספיק להם כמו 3000 שקל.

ואני כמובן חשבתי כמה פריבילגיה יש לנו בכלל לבחור.

אמרו לנו שנרגיש את הקושי של הפלשתינאיות בעבודה המשותפת וזה כבר עולה בדרך עם אינאס מהיישוב תמרה, ומעניין מה עם מִיעַד הדרוזית שחושבת שאני ראויה לסרט דוקומנטרי. יוצאת ממני באווירת הטיול השנתי, הנערה הקופצנית הקשקשנית שהייתי. שהתמרתי למשהו קצת אחר. אבל אני שמחה על כל הפנים שצצים בי ובתוכי. יש גם לרשג"דית שבי מקום.

ובפגישה הראשונה אני מרגישה שוב שחסרה המדיטציה, איזו הזמנה פנימית להגיע, ברכה, שמונה נשים עם כיסוי ראש. חוסר הסבלנות מתבטאת אפילו בתרגום, בכך שצריך לחכות, להקשיב, נזכרת בדיון שהיה בעצירה בערד על מציאות והחוסר שלה בתל-אביב. בכל מקום אנשים נוטים לרצונות הפרטיים בסופו של דבר. כל-כך הרבה עיתונאיות מעדיפות להתעלם.

 

רשמים מהיום הראשון

  • סבב שמות- היבה- מתנת אלוהים
  • ראשה- עופר, בן של צבי שמתחיל ללכת וגם שם של עיתונאית מצרית.
  • סלאם- סוף אינתיפדת האבן 89
  • חאלידה- נצח ועל שם דוד חאלד שמת מסרטן.
  • אינאס- אנושיות, לכל אחד יש את האינאס שלו, מה שגורם לו לחיות, לא להיות לבד.
  • באיאן- מהקוראן, ידע חדש שהאדם לא ידע
  • איפתיקאר- לזכור.
  • רוּאָה- חזון, חלום שמתגשם מהקוראן

סלאם נולדה בעקבה, בגן לימדו אותה לשיר שירי שמולדת של פלשתין, לגן קראו אלקודס- ירושלים.

למה נשים חיילות מתנהגות יותר גרוע במחסומים?

לאף אחד אין ממש תשובה, חוץ מאלמנט הפחד, ההימצאות במתחם גברי וההכרח להיות חזקה.

ישראלית אחת עונה לה שזה בגלל שיש שם פרחות. איזה תירוץ גרוע! אחר-כך כשכולם יסכימו שחיילים צעירים לא תמיד פועלים הכי בחוכמה, מישהי תשאל, למה זה על חשבוננו? שאלה טובה, כי האמת שעם כל הכבוד לסדנא, הכאב של הפלסטינאים לא באמת נספר. כלומר יש כאן כביכול קהל משוכנע, קהל שהגיע מרחוק, ובכל זאת מול מילים כמו בטחון, כמעט כולן מתקפלות.

מישהי זוכרת כשהייתה קטנה היא ראתה מהחלון חייל מגיע ולוקח אפרסק מהעץ בכניסה, אחר-כך בפנים שאל את אמא שלה אם אפשר אפרסק. הישראלית הציונית למהדרין ראתה זאת רק כדוגמא לארץ ישראל היפה והטובה. מישהי אחרת ראתה זאת כ"יורים ובוכים" בגירסא פירותית.

מבחר ציטוטים

אפילו האדמה והשמש הפלסטינאית בוכות, כך אומר הביטוי. העצים מתגעגעים לאנשים שנטעו אותם.

מה עושים עם העבר שלנו?

המנחה אומרת שאנחנו קופצים מהר לשלב הסליחה, על מה יש לסלוח, עוד לא ביררנו.

אני נזכרת בסצנה מ"ללכת על המים" ג'ו סוויד אומר לליאור אשכנזי- אולי אם הייתם שוכחים קצת ממה שהיה בשואה אולי הייתם שמים לסבל, אבל גם זה מספיק למוסדניק הישראלי והוא סוגר את החלון ומתרה בערבי שייזהר.

שתי משתתפות שיושבות זו ליד זו הן כמו אותם שני אוטובוסים מהיום הראשון. הן צריכות את המתרגמת למרות שהן יושבות זו לצד זו, שני קווים מקבילים שגם כשהם נפגשים הם לא.

מישהו מתגעגע לנחלה של אהובי

מישהי חושבת שהשמש זורחת עליה אחרת

יהודים אומרים שלא מחזירים לנו מפתחות בגרמניה אבל לא אומרים שהם לא מתגעגעים לשם ויש להם מקום חדש שלא היו מחליפים בחיים!

תגידי לי יהיה לי קיום בלי לשלוח לצבא?

במילה סרבנים רק ערבים ישראלים מכירים, צריכים לחשוב איך לתרגם אותה לפלשתינאים מהשטחים שלא נתקלו בתופעה הזו.

להתחכך עם האשמה- עד שזה בונה קריירה.

המפגשים האלו, זה כל פעם אחרת, אבל דומה.

ומכיוון שאני באווירת ברי סחרוף לאחרונה, אני חייבת לומר שחשבתי שאי אפשר לבוא בלי פחד. זה החלק היחיד בשיר שאני לא אוהבת. זה לא אפשרי לבוא בלי. צריך לדעת איך לבוא עם מבלי שזה ינהל אותך. אחרת כולנו "פרחות" במחסום. פרחה בערבית מרוקאית זה כמובן יפה. הלוואי שנהיה רק יפות וחופשיות מיופי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: