בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם המתח של לחזור הביתה, בשקט, בקטן כתזכורת אוהבת שתמיד זמינה לעומת המציאות בחוץ שיכולה להיות בית ספר לחלומות ויכולה להיות רותחת וקשה ומבהילה ומפחידה, שמש וירח חמים וקרים לסירוגין.
לשמחתי למוזיקה של ברי סחרוף (ובעצם גם לאדם עצמו) יש קשר או בל נפריז- השפעה על הקיטוביות הזו שהשאיפה היא לחיות עם שני הקצוות האלו.
לבטל בחיים הפוליטיים והאישיים את האו- או ולחיות יותר חיים של גם וגם.
זה בא לידי ביטוי לראשונה בערב של רישומי פחם בצבע שאותו ברי סחרוף פתח והיה נהדר. כתבתי על זה קצת בסיום הרשימה הזו.
ובעצם לפני זה היה מפגש, הייתה רשימה אחרת שנמחקה, בה הפנתי לשיר מיוחד מיוחד שמתנגן לי הרבה בראש. שיר שהוא שיר שקשור למוות, אבל בעצם לחיים, בעצם סוג של הנחייה לחיים, למפגשים עם אנשים ועם עצמנו ובזכות הצלם נינו הרמן יש לי גם קצת ממה שכתבתי ברשימה ההיא "……אולי יותר נכון לומר שאנו פושטים צורה. משתנים כל הזמן, צריכים לאפשר לכל אחד שאנחנו פוגשים להתפשט ולהשתנות, לרחוץ כולנו באור אחד של השני. הדימוי של לפשוט צורה הגיע כי נתקלתי באדם מיוחד, באמת מיוחד בשם נינו הרמן, צלם שהפגיש אותי עם השיר המדהים הזה שהבן שלו יאיר, זכרונו לברכה, נתן לו ומאוחר יותר הולחן".
השיר
ואת המפגש השני או בעצם השלישי תיעדתי ביומן הקטנטן בארבעה חלקים:
31.10.10 ואולי זה רק חלום אבל ברי סחרוף פותח את ערב הלימוד בירא עמיקתא במקום בו אני מנחה ומלמדת כבר שבע שנים. פותח עם "ואולי היה זה רק חלום", שמתאים ללימוד, אבל השיר נפתח במילים האהובות עליי "בואי הביתה" הרצון של כל אחד. והתלמידים שלי מהדורות שעברו והמורים שלי וברור שכולם מתרגשים ומבינים שחלום קטן מתגשם. והנה אני עסוקה בשבע שנים שעברו על מישהו אחר והנה אני מקבלת אותם פה בדמותו של ברי סחרוף, מרחק 4 כסאות ממני שמאחוריו ספרי תנ"ך ומשנה וגם כמה מסיפוריי מצויים שם. ואם יש כוכב בארץ זה בוודאי הוא, שלא רק שהוא הולך ומשביח עם השנים והראייה היא שהוא הולך ונהיה דומה לריצ'רד גיר, הנסיך האלמותי של הוליווד שבפרק של סימפסון ליסה חולמת שהיא במנזר בודהיסטי ואומרים לה שנמצא שם הבודהיסט הכי מפורסם בעולם והיא שואלת, מי הדלהי למה? והם עונים לה– לא ריצ'רד גיר, או שמא הבדיחה הייתה הפוכה?
והם דורשים את הטקסט אבל בשבילי, בהקשר של הערב הזה, הסולם הוא סולם עם מלאכים יוצרים סולמות מוזיקליים שאתה כל הזמן נע בתוכם, נתפס ומתעלה וגם נופל. שער השמיים. והוא נהיה אנושי כל–כך, ברי, אדם לומד, חושב והנה שיר לא מפורסם (מגלה כל יום שאפשר לחשוב בשברי מילים, בקולי קולות) לא בועט יותר בקיר– שזה מתכתב עם מי מכיר את האיש שבקיר. וחזור אלי, חזור עכשיו שלי זה מתכתב עם חזור לאחורייך שאמרו לאחר שכפר בעיקר. וגם לברי יש תקליט האחר. מעניין אם הוא מכיר.
כיסא הישיבה שלנו קטן לברי הרוקיסט. כמה חיוכים של עונג יש בקהל. אם מסתכלים על מוזיקה ועל יצירה– זה סוג של ידע מוקדם אחר. כבר יודע מה עובד נכון, על אילו תווים ללחוץ. כבר מנצל את הכושר שלו בתור חולם, לא גוף ראשון. ברי תלמיד ישיבה אמיתי, משלנו, איך הוא אומר "רבנו מאיר אריאל". שמש וכוכבים לא נראים ביחד– לאבא שלי יש סולם. ברי בהיסוס אמר שהחלום של יוסף מתרחש בהקיץ– הנה, זו נשמה של יוצר שכבר דמיין שהוא יגיע וימלא אולמות, אבל לפה הוא בטח לא חשב שהוא יגיע. לעבור בין שמיעה באוטו או בסלון לכל–כך כל–כך קרוב, שלום לך דודי– מה לך יפייפיה?
רוצים לשמוע את חם על הירח? ברי שואל, זה בטוח רק חלום. לשמוע ורסיה קלאסית בסלון והשיר הזה הוא כמו תשובה ליוסף. ושי צברי המוכשר כל–כך אומר שהתחתן כדי שמישהו יפרש לו את החלומות. איזו הגדרה לאהבה. איזה מתח בין בית לחוץ, להגיע לירח ולחזור על מנת לספר….
את הערב תיעד קצת נינו הרמן פה בבלוג שלו
ועבר זמן והשאלות נמשכות והחיים של גם וגם….
"בואי הביתה", ואולי היה זה רק חלום צמד מילים, שכל אחת, כל אחד רוצה לשמוע. בהתחלה מהפה של ההורים, אחר–כך מפה של מישהו או מישהי אהובה וככה סתם ביום–יום, זה משמח לשמוע את הקול הרך–עבה של ברי סחרוף בוקע מהמכשיר או ביום טוב במיוחד בהופעה חיה. מאז שאני מתרגלת, אני אומרת את זה לעצמי כמעט כל יום בזמן שאני עושה מדיטציה. אני מחזירה את תשומת ליבי אל הבית הפנימי שנוצר בתוכי, אל הנשימה שהיא הדלת הראשית ואל הגוף שמכיל את החדרים והפינות האפלות והמוארות גם יחד. והנה, למרות המשק העצמאי והשמח שאני מנהלת על כרית המדיטציה, לא אכחד שהייתה לי חוויה מרגשת מאוד לשמוע את ברי סחרוף שר לי באוזן, ממש כמעט באוזן, וכן היו שם כמעט מאה חמישים איש נוספים, אבל בגלל שזה היה במגרש הביתי של כולנו, אני בטוחה שכל אחד הרגיש שברי סחרוף כמו לוחש לו באוזן ומזמין אותו לשוב הביתה לעצמו.
וביום חמישי האחרון הקשרים התהדקו עוד. במודיעין "המרוחקת" הייתה הופעה של אדומי השפתות! באתי בלי ציפיות לגמרי. לפני שלושה חודשים בכלל לא הייתי חושבת ללכת להופעה הזו. אני אוהבת להודות שאני טועה. כשיצא הדיסק של אדומי השפתות אמרתי לעצמי- די כבר. אפילו ברי סחרוף מיישר קו עם המוסיקה היהודית? וסירבתי בכל תוקף לשמוע מזה. המשכתי לאהוב ולשמוע את הדיסקים הישנים שיש לי מבלי להתעדכן. והנה, באוטו של מישהו שהכרתי נשמעת מוזיקה מאלפת ואני חייבת להשתמש במילה הזו דווקא, ואפשר גם לומר מעלפת. מוזיקה טובה עם מילים שלא כולן ברורות אבל יש בהן סוג של קסם והקול, הקול הישן והטוב והאהוב כל-כך של ברי סחרוף. מהרגע שהבנתי שזה אדומי השפתות והסתכלתי בעטיפה המדהימה והמצויינת של הדיסק התאהבתי! אחת היצירות הטובות ששמעתי בחיי. מתאימה במיוחד לנהיגה באוטו! ולא רק. אבל זו מוסיקה שנוסעת איתך. עם המילים של שלמה אבן גבירול יש לי רומן ארוך. פעם מישהו סימס לי לאחר דייט מוצלח שדחיתי, הוא סימס לי- "לא טוב היות נפשי כשמש שהחשיכוה ענניה". זה מהתקופה שתלו את אבן גבירול על תחנות אוטובוס…. מה זה אם לא חיים של יצירה עברית עכשווית. וכנראה שגם ברי סחרוף ורע מוכיח הבינו את זה ויצרו את המופע שהוא בית ספר למופעים!
זה מה שכתבתי מיד אחרי בדרך חזרה הביתה:
"בואי בלי פחד" מסיים ברדיו את הערב הכי קסום מוזיקלית שחוויתי. הדהוד לאלף שנה שעברו. מרגש בכל הנימים, הסיפים, כל תו מדוייק, מתואם כמו מניין שמיימי. עובר דרכם, המילים, הנפש הנעלמה, לא לשכוח שאנחנו תולעים. איך העשרה מאזינים אחד לשני, שפל רוח. כבוד למוזיקה, המילים הולכות ומתבררות, בהירות.
שמחה צריך לחלוק עם כל העולם, אז ציפור קטנה לחשה לי שב29 לדצמבר הם יופיעו שוב במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב. אם אתם רוצים להרגיש איך גם חם על הירח וגם אתם נותרים בבית, הכי קרוב שאפשר, תשריינו את התאריך.
זו יצאה רשימה ארוכה, לא כתבתי הרבה זמן, אבל כל השאלות האלו מחזירות את המקום של השתיקה ושל המוזיקה לחיים שלי. חיים משתנים. לפני שלוש שנים הייתה לי אהבה גדולה עם חבר מוזיקאי. וכתבתי הרבה שירה שאני מהססת אבל שמה אותה פה. היא חלפה. וחלמתי להיות אחרת. ועכשיו עם חבר אחר אני פחות כותבת. אני פשוט חיה. פשוט בבית.
השכן מנגן בקלרינט
ואני מכופפת בטני שְבֵעָה
ממאכלים יהודים.
אוויר פנוי בינינו מיישר
אותי ומנמיך אותך
כמו תנועת מערוך.
בפנייךָ אני לשה את החרדות
לעיגולים ואתה מעפיל ומַפְנִים.
מַפְנֵה את הפָנִים בזהירות כמו לוחץ
בחשאי קוד בנקאי.
אהובי הפליג באונייה מברזיל
לגרמניה, בן שש עם אמא ואח.
עודו משייט בין העולמות
מעז לומר שלו הייתי אינדיאנית
היו מכנים אותי חצאי משפטים.
זועף ותוהה מעל דייסה רותחת
מנופף מנגינות תפלות ורוטטות
חולם שתכפיל עצמה, שונא לחוש
יראת כבוד מול הגלישה שתבוא
כמו מות אמו בשבת.
סב דבוק לקלרינט מקלף
לו את המעיל וחושף
בטנה אדומה ונוצצת.
שלושה גברים על במה
לא לתאר את החיוּת שהוא מוצא
ביניהם והיא שואלת מה הולך
איתי הלאה נוגע או מתרגש
כשהוא חובט בקופסאות המטרנה
ששיבשו את חייו, ילד צ'כי עם פרצוף עגול.
הגבר שאהבתי
משתקף בחלון ומנצנץ
ככוכב עצוב. מסובב את
הגב בנקישה ואני משוררת
עליו קינה שיקציב את ליבי
וייקח אותי אל תוך העורף
הטרוף של שלוותו.
חרישית אומר לי
לא להיבהל מאיך שאני אוהבת
ומנגן זכרון פארק
בקיץ ניו–יורקי, ביום
בו הפציצו את הירושימה
ואמא נולדה. ידיו מצטמררות
מעלבון בין המיתרים
כמו שתלתה על צווארי מפתח
ואמרה בארבע בואי הביתה.
מתרגשת מהיזכרות פטר והזאב
מישהו טורח להשמיע אבוב
וציפור. במקום סירים
חיכו עשרה שקלים
לקניית פלאפל במרכז.
ממתקים מבאקה אל גרבייה
נשזרים במילים שלא נהגות
כשהוא אומר שאני יפה, אבל
הלב שלי שבור והוא מֵצָחק
בי ניגון חמוץ מתוק צורב.
