שמחת יום המתים של תחילת נובמבר במקסיקו

ועל ההקשר העצוב למוות של יצחק רבין ברביעי לכל נובמבר, אצלנו.  

במקסיקו אהובתי חוגגים היום ומחר את יום המתים.

אני חושבת שהיום הזה הוא עוד אחד מהסיבות מדוע התאהבתי, כן, ממש התאהבתי במדינה המצחיקה הזו, מקסיקו. בשנה הראשונה שהגעתי אליה, בשנת 1996 ביקרתי בה פעמיים והיא שינתה את חיי במובן שהחלטתי לדחות את לימודי הקולנוע באוניברסיטה ולעשות שם שנה של שליחות.

מי יודע איך החיים שלי היו נראים אם לא הייתי חוצה את מסלול ההמראה ההוא?

העובדה ששם חוגגים יום מתים בצבעים ובמאכלים ובישיבה ליד הקברים כאילו זה יום פיקניק חגיגי שבתה את ליבי שעדיין התאושש ממותה של חברתי נירית שמתה מסרטן בערב ראש השנה ב1995. 

הסמיכות של מותה למוות הטראגי, כלומר לרצח של יצחק רבין הפכו את השנה האחרונה בצבא לקשה ומייגעת במיוחד, ומשהו במדינה הענקית והצבעונית הרחוקה מישראל פיזית ומנטאלית הצליח טיפה לרומם את הלב.

והנה, בדיוק בתאריך של היום ( רק  ב1997) הייתי בפאצקווארו, אזור מפורסם, מין אי דייגים קטן  בו חוגגים את החג וכך כתבתי ביומני

"כרגע בשמש לא נמצא אף מת חמסה, חמסה והנה אני במקסיקו שאני כל-כך אוהבת, כבר חודש וחצי, ממש שיא. מה בעצם רע, שואלים, אני לא בטוחה בתשובה אבל אני יודעת שלא לגמרי טוב".

ובאמת השליחות "לא באה לי טוב" כמו שאומרים. (אגב, שמעתי אתמול את "לקחת את ידי בידך" האהוב והופתעתי לשמוע שיהודית שרה שם "באת, באת לי בזמן", הייתי בטוחה שזה סלנג חדש ומסתבר שלא.) לאחר כמה חודשים עזבתי ושהיתי בניו-יורק תוך שאני מתחרטת ומתגעגעת על הפרידה החפוזה שערכתי.

אני חושבת שהנקודה בה אדם שואל את עצמו, ואפילו הוא צעיר ונמצא במקום "בסדר" האם יש משהו מעבר ל"בסדר" של החיים זה מעשה ממש אמיץ. זה המעשה ההכרחי לעשות אפילו שהוא מהפך קרביים וחיים. זה מה שיכריע אם החיים שלנו יהיו כמו השיר המפורסם של בועז שרעב שכתבה שמרית אור:

אצלי הכל בסדר

ולא חשוב אם לא אמצא תשובה,

אצלי הכל בסדר,

היום כבר לא מתים מאהבה

לעומת חיים בנוסח ברי סחרוף ורמי פורטיס:

למועדון החולמים על צדק הגעתי בטעות,

רק עוד אהבה ביקשתי וקיבלתי מציאות.

אצלי הכל בסדר, רוקד על זכוכיות.

אצלי הכל בסדר, אני רוקד רוקד.

אז הרקדתי את עצמי משם בהרבה עצב ומצאתי את עצמי חיה חיים חדשים כסטודנטית בתל-אביב. ומי יודע איך החיים שלי היו נראים אם ב29 ביולי לא הייתי חוצה את דרך נמיר בדיוק ברגע בו חלף שם רוכב קטנוע ללא רישיו שמצא את דרכו אל הראש שלי. כמה ימי מתים הייתי זוכה לחגוג במקסיקו לולא הרגע ההוא, או לחילופין כמה ימי אבל היו מקיפים את הסובבים אותי לולא נחתתי בזווית הנכונה והמצילה על הראש שלי.

כך או כך, באופן מסתורי שאי אפשר היה לחזותו בדיוק בתאריך של היום הזה ( רק  ב2007) חגגתי בקצה השני של מקסיקו בעיירה שלי סאן קריסטובל. וכך צילמתי….

דוגמא לצבעוניות בסאן קריסטובל

אני לא אומרת שיש משהו שמח במוות, אבל אם כבר המוות ישנו וישנה ההבנה שהוא חלק מהחיים, מה הבררה שנותרת לנו אם לא לשמוח על מה שהיה כשאותו אהוב היה חי, לשמוח על מה שהותיר, לשמוח על החיים שנותרו לנו, בינתיים. אני מוצאת הרבה תקווה וחוכמה בלימוד הבודהיסטי כפי שכתבה עליו פה המורה שלי לִילָה קמחי שגם מלווה אנשים חולים.

היום לאחר שיצחק רבין נרצח היה אחד הימים הקשים במשפחה שלי. אבא שלי, ציוני נלהב, הומניסט בכל עצמותיו ואדם דתי לא מצא נחמה בדבר. השמיים ממש חשכו. ולמרות שהייתי חיילת, כלומר גדולה, זה השפיע עלי מאוד. ואני עוד הייתי בכיכר, בעצרת הגדולה והחשובה ההיא. זוכרת את הדממה שעטפה את האוטובוס הקיבוצי שנסעתי בו.

אני לא יודעת אם בגלל הרצח וההשפעות שלו אנחנו תקועים עדיין בבור בו אנחנו נמצאים היום, אבל אין ספק שיש לו, כמו לכל פעולה או מעשה, איזושהי השפעה על המציאות של ימינו. מציאות לא בטוחה ומבעיתה כשאתה מתקרב אליה או סתם מעיקה וכובלת כשאתה מתנמנם לך באשליה שביטחון זה דבר שיכול להתקיים על חשבונם של אנשים אחרים, של שכנים.

בשנה שעברה ב4.11 כתבתי ביומן כך

אחרי מדיטציה במכללת רידמן. לפני ארבע עשרה שנה הייתי לא רחוק מפה, השבר הגדול התחיל, שבר בעולם, כמו אחרי המוות של נירית. הייתי כבר בת עשרים ובכל זאת בין הפעמים היחידות בחיי שההורים שלי אמרו לי לחזור הביתה. הגדרה של דהרמה- כל הדברים כפי שהם. אמת. יש הרבה עבודה מנטאלית בדהרמה, לחקור מה שמופיע. בהרבה רשימות וטקסטים יש עבודה על האינטלקט שחוקר, מהרהר ומבין. ובכל זאת יש איכויות נוספות שמתרחשות בטרנספורמציה, בעיקר איכויות של הלב. אמון- לסמוך. ומצריך גם אומץ. תשומת לב זה אומץ של הלב, תנועה שמוכנה לפגוש משהו לא ידוע.

ומי יודע אולי מה שכתבתי אז בעקבות השיעור הייתה הסיבה שדחפה אותי לחשוב על הצורך לשמוע ולהשמיע את קול הדהרמה שמתייחסת למציאות שלנו במזרח התיכון,  למציאות שהתרחש בה רצח רבין,  למציאות של הכיבוש, לעובדה שגם לקושי של המתנחלים יש זכות והכרח להישמע.

כתבתי על כך בזווית אחרת פה בנרג'י במדור הניו אייג' שהוא סוג של שופר אחר בעיתונות הכתובה הממוסדת שמשמיעה אותו קול "בסדרי" מרדים כל הזמן.

אז  זה יקרה ביום רביעי הקרוב בבית הסנגהה של עמותת תובנה. יהיה לימוד ומדיטציה עם מורה נפלאה שהיא בעיקר בנאדם- זוהר לביא. לימוד ושיתוף ומדיטציה כמובן על כל הקולות והגבולות שבתוכנו ביחס לפחד המוות המתהלך ביננו פה, אולי נלמד איך להתקרב קצת לתרבות המקסיקנית.

ולסיום סיומת קצת שמחה ישראלית בערב מרגש שהייתי בו אתמול ועליו עוד אכתוב בהמשך, פה בבלוג של הצלם המוכשר נינו הרמן

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  On נובמבר 8, 2010 at 6:43 am

    כתבת מקסים.

  • אביגיל  On נובמבר 21, 2010 at 7:58 am

    תודה!!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: