זה ברגע האחרון אבל כל דבר הוא ברגע האחרון ובעצם הראשון ובעצם עכשיו.
הספר החדש של חיים באר אל מקום שהרוח הולך מצויין בעיניי. פנטזיה ומציאות, כאב ותקווה, ישן ישן מיושן וחדש חדיש ומחודש. אני מקווה לכתוב עליו יותר בהמשך.
היום בערב בשעה שמונה בבינה- הישיבה החילונית (הממוקמת מול התחנה המרכזית החדשה (עלק) בכתובת יסוד המעלה 61) חיים באר ייפגש עם אריה בודנהיימר שכולם קוראים לו בודה וידבר על הספר. וזה בחינם.
כדאי לבוא גם אם לא קראתם את הספר האחרון וגם אם לא קראתם אף פעם את חיים באר הנהדר. שכל ספריו ניצבים לי על המדף משומשים מחזרות רבות של קריאה. אני פגשתי את חיים באר במפגש כזה בקיבוץ בדרום כי מארו לי שהוא סופר מעניין, זה היה בשנות התשעים. כל-כך נכבשתי שהתחלתי עם ספרו הטוב ביותר "חבלים" ומשם הדרך ליתר הספרים וללימוד ממנו הייתה קצרה וארוכה לסירוגין.
וחוץ מזה אני מנסה לראות איך הרשימות החדשות הללו עובדות. לא הייתי באינטרנט הרבה זמן. עוד טור שלי התפרסם ואני מאוד אוהבת אותו למרות הכותרת המושכת, הזולה, המעצבנת.
ואני רוצה מאוד להמליץ על המקום אליו הולך הלב, כלומר הוא לא הולך כי אנחנו לא מסיעים אותו לשם, לא מאפשרים לו גישה, אבל זה לעובדת היותנו כאן בישראל לצד עם פלשתינאי. שכולנו, כל הזמן, אחראים על אי הנחת שלו. ואם אין זה כך, אז בטח שזה לא ירתיע אותנו לקרוא בפרוטרוט את רשימתו האחרונה והמצויינת של אביב טרסקי על שלום.
וגם תודה אחרונה בשביל לגמור את הרשימה הזו יפה, תודה על המופע המצויין שזכיתי לראות, רישומי פחם בצבע. מאיר אריאל, אמן שמערבב (כמו חיים באר יבדל לחיים ארוכים) את הפעם ואת העכשיו ואת הנסיבות והשינויים ומצביע קצת לאן אנחנו הולכים או עלולים ללכת ואיפה אנחנו עכשיו. המופע היה מרגש מאוד כי הוא היה מהלב והוא היה עם מוסיקאים צעירים ומבוגרים ועם מחוייבות עמוקה לאומנות, לחופש ולתרבות שאנחנו שייכים אליה בעבותות ברזל.
תגובות
מאוד מאוד אהבתי את הטור שלך (הכותרת באמת מעצבנת) ואת הפוסט הזה. אני קורא עכשיו את "אל מקום שהרוח הולך" ואולי גם אכתוב עליו פוסט.
תודה נועם!!! אני מאוד מחכה לשמוע, לקרוא מה תכתוב על הספר. מקווה גם שאולי הכתיבה שלך תדרבן אותי לכתוב קצת רשמים מהערב הנהדר שהיה עם חיים באר.