שוב היום שהעניק לי חיים חדשים

קטע שאני מאוד אוהבת התפרסם בניו-אייג' נרג'י. נחמד לא להיות מעודכן בפירסום של דברים שאת כותבת. מי ייתן ואוכל לעשות זאת גם כשאהיה בארץ.

וגם מסתבר שיש אתר חדש לתובנה! ממש מרגש ויפה. בעלון השלישי הערוך ונראה יפיפה ממבט ראשון ומרפרף (חן, חן תמי!!!!) התפרסם הקטע שכתבתי בניו-אייג' במלואו. האמת שנושא הגיליון התעוררות הוא שהנביע את הכתיבה. אז שוב תודה לעמותה שהיא בית, לב, דלת ועוד כל-כך הרבה דברים.

היום ששינה לי את החיים התרחש בדיוק לפני אחת עשרה שנים, ב29.7, היום בו קרתה לי תאונת דרכים. חציתי במעבר חצייה את דרך נמיר פינת ארלוזרוב וקטנוע התנגש בי. כששואלים אותי אם התאונה הייתה קשָה, אני עונה שבשבילי היא הייתה קשָה. כביכול יצאתי שלמה לגמרי חוץ ממה שנקרא (ועם השנים למדתי להכיר יותר ויותר מקרוב) "פגיעת ראש". מונח זה אומר כל מיני דברים והדרך שעשיתי מאז אותה פגיעה הייתה ועדיין עצומה ומתפתלת, מתנגשת ומקבלת, מתישה ומעניקה.

השנה, ערב התאונה זכיתי לספר אותה בספרדית לבחור צרפתי ליד מדורה כבויה תחת שמיים צרפתיים בהם העננים שוב ושוב, בכל צבע ואור, נראים כיצירת אומנות. שמתי לב שעדיין קשה לספר את הסיפור כלאחר יד. יש שם עדיין משהו תקוע, כאילו רק להגיד את המילים מחזיר משהו מאז.

חוץ מזה הכל סביב הסיפור השתנה ללא הכר. אני כמובן צריכה לראות מחר איך תהיה ההרגשה. עכשיו זה כאילו שיש את התאריך, את היום הזה אבל המשמעות שלו שונה, קצת כמו יום נישואים של אנשים שהתגרשו. כל שנה עד הגירושין התאריך קיבל משמעות אחרת ונחווה אחרת וגם זכרון החתונה הלך והתעמעם עד שכאילו הוא נעלם. אבל הוא ישנו. הוא פשוט שינה פנים ושינה זכרונות והקשרים.

בשבילי הדבר המדהים הוא שזה כבר הפך לחלק מהחיים שלי ולא למשהו שקרה לי. ואם לדייק את זה, אלו השנים האחרונות העטופות בדהרמה- בחיים שבהם כבר כל יום הפך להיות כל-כך משמעותי, כל יום הוא יום שמשנה קצת את החיים שלי, בכל יום אני מרגישה שאני חיה ושזה נס שאני חיה, שאני זוכה לחיות את החיים שלי. יש לי רופא כמו זה שהציל לי אז את החיים ויש את הרופא האולטימטיבי- הבודהה. (לא במובן מעריץ משתחווה ובוודאי לא במובן אל, פשוט כדוגמא, כהשראה למישהו שהתעורר.) יש לי תרופה והיא הדהרמה- החיים כפי שהם מבלי לדחות או לחשוק בהם ולחשוב שהם שלי וחייבים לי משהו. ויש לי אחים ואחיות שתומכים בהחלמה- הסנגהה ולפחות מישהי אחת שאני לא מכירה שרוצה לקרוא אותי. ושלחה לי מייל מדוע אי אפשר לעשות לאתר שלי מנוי. ואני לא ידעתי שאי אפשר. מקווה שאפענח זאת מתישהו.

 ויש את הסרטון שהשתמשתי בו בהצגה, סרטון שהוא שיר

ואת השיר הזה שהתפרסם בגיליון "שבו" בעריכת עוזי אגסי

יום צילום באחת עשרה לספטמבר

מסתבר שיש עניין בזיכרון

ודיכאון ואיך הם מצטלבים

כמו במשחק

סולמות ונחשים.

גם את ריח בית החולים

אני לא זוכרת והראש המאותת

כמו מגדלור מקולקל,

מצביע לחוף לא מציאותי, עמוס

בקייטנים חגורים.

דכאון וזיכרון תלויים בשלט מחלקתי

בקבר של מרדכי נמיר-

שנת תשל"ה, י"א באדר,

האם מישהו יצלם את הקבר שלי?

כל העבר נוכח, אז מה אם איני זוכרת.

יש לי את כל החיים לנסות שלא יהיה חם.

 

 

גם ועוד שני שירים, חלק מפואמה על תל-אביב

 

2. נתיבות עולם

                   

הצומת בה חלמתי את מותי

השתפצה ואין הכר.

שלוליות הדם הפסיכודאליות

נגררו מתחת לאוטובוס

מיפרקים ועתה מסמנות

בנצנצים מתכתיים

את המסלול הבטוח ביותר לנהיגה.

 

אי התנועה בו צפיתי בעצמי מחליקה

כרקדנית מגושמת, מארח אדנית

פרחונית המקנאת באדמומית חברתה

המשתקפת בזגוגית המסעדה.

 

רק צבעי היסוד של הרמזורים

נותרו כשהיו והתעקשותי

לשוב ולחלום.

3. חורף

בשבת, בתחנה המרכזית הישנה

פיצחנו בוטנים ועקבנו אחר

יצאנית צעירה לבושה לבן

ואתה אמרת שקשר מצליח עם הבעיות

מתאימות זו לזו והאם אזכור אותך בשנת

אלפיים ועשרים.

 

בימות החול, צומת הטראומה שלנו, נמיר

פינת ארלוזרוב ולהפך, מורכבת

מפחד ומזכרון הממאנים להיפגש

כמו הילדה שנמשכה ללמוד מה זה

"חם" על בשרה והפכה לקְדֵשָה.

 

במצרים העתיקה שקלו את לב המת

ואתה ממשיך לומר 'לא להיבהל מאהבה'

ו'לבן זה צבע לא מחמיא'.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  On יולי 29, 2010 at 8:00 pm

    את יכולה לספור גם אותי.
    קראתי את פוסט ההתעוררות באתר של תובנה והוא פשוט ונהדר ומעורר בעצמו.
    ואני חותמת על הפסקה האחרונה פה.
    תודה.

  • avigailg  On יולי 30, 2010 at 9:23 am

    תודה רבה רבה לך חגית. אני סקרנית לאיזו פסקה התכוונת, לגבי הצבע הלבן? משום מה אני חותמת היום את המיילים בברכת שבת שלום ושתהיה בה איכות של עצים גבוהים, ירוקים להפליא עם ניחוח של סרט צרפתי.

  • חגית  On יולי 30, 2010 at 1:24 pm

    התכוונתי לפסקה על הדהרמה: "בשבילי הדבר המדהים הוא שזה כבר הפך לחלק מהחיים שלי…"
    לא הרבה שנים אני הולכת בדרך הזו ואני מרגישה שהיא תשובה עצומה לשאלות שלא ידעתי בכלל לשאול [אולי פעם, בילדות]. כמה הייתי אבודה.
    הכתיבה שלך מרגשת אותי, גורמת לי להזדהות. הכנות, ההתבוננות, המחשבה.

  • נטלי  On יולי 30, 2010 at 6:24 pm

    הו, רציתי להגיב והנה, עכשיו אני רואה למטה ריבוע קטן שסימונו אמור להבטיח שאקבל מייל כל פעם שתפרסמי פוסט חדש. הוא כנראה היה שם כל הזמן, ואני חיפשתי משהו אחר, במקום אחר.. 🙂 סוף טוב- הכל טוב.

    ושוב תודה על השיתוף,
    תמיד כשאני קוראת אותך, נפרטים נימים של קירבה מתוקה…

    נ.ב.
    האם הפסקת לגמרי לכתוב על פרשות השבוע..?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: