קשיי תרגול בימי המונדיאל…

למרות תקופה קצת מבולבלת של לקראת, וגם של אחרי, תקופה מאוד חופשית ואוהבת (ללא נמענים ספציפיים, כלומר כמעט) וגם של רגעים עצובים מאוד מאוד כמו המוות המיותר של שניאור חשין ושל נער שטבע בחוף סמוך לביתי, בשורות מוות שמטלטלות אותי ממש. למרות כל זה ובכלל אני רואה שהמדיטציות שלי עמוקות ושמחות, אפילו אם אני בוכה בהן או מרגישה אימה של חוסר וודאות.

 זה עולה בצורה של ריכוז בנשימה ורגעים של- וואו הנה החיים שלי. אלו החיים שלי, ממש עכשיו, הנה הם. ושוב הם ושוב ושוב בלי סיפור, בלי ציפייה, נשימה ועוד נשימה ועוד. ותשומת לב לזיעה ולתהליך התייבשותה על העור, הנה החיים שלי עכשיו, נחשפים מולי כמו סרט טבע מרתק.

המפגש עם המונדיאל, עם ההזדהות עם קבוצה- מקסיקו, עם המפגש של ניכוס זהויות והזדהות עמוקה איתן, ועם הידיעה שמקסיקו הולכת לפגוש את ארגנטינה (ממש תזוזות של לוחות טקטוניים…) ויהיו צריכים לגייס המון, אבל המון קדושים נוצריים בשביל לחולל איזה נס בשביל העם שהמציא את הנשנוש.

אביב טטרסקי כתב בתגובה שהוא לא אוהב ללכת ברחוב ולהרגיש שהוא חש בדוקהא כל הזמן, אבל אני תוהה אם יש אפשרות שלא.  אני רואה מונדיאל ואני רואה המון סבל. גם אצלי, אבל גם אצל המתחרים והמעודדים והמאמן וכמעט אצל כל הגורמים. מדינות שנכבשות ושכבשו ושהמציאו ויצרו מדינות אחרות, ואני שמחה שנבחרת אלגי'ריה העזה ושמה אמירה פוליטית בין אוהדיה, החזירה את הדוקהא החיצונית למעגל הדוקהא הפנימית שנראית כמו שמחה של אנשים רצים אחרי כדור, אבל בגלל הציפיות וההיאחזות הן כמובן סבל אלא שללא הרוגים.

ובאמת חשבתי שזה יהיה פוסט נקי מפוליטיקה כמו שאביב כתב בתגובתו "אבל אני עוד יותר שונא את המחשבה שאלך ברחוב בלי לזכור את כל מה שמתחולל כאן", אלא תיכננתי לכתוב משהו אישי על הקושי והקלות בתרגול בימים אלו שבשבילי הם גם ימי מונדיאל, למרות שאצל אחרים הם ימי אבל. שרון רז כתב מקסים על שניאור חשין והתמונות שם הם כל-כך דהרמה, כל-כך חיות. רציתי לכתוב תגובה בשם "כל הארץ רימונים רימונים" ולהשתתף בצערו של שרון. הייתי גם כותבת שהתמונות והמציאות פה הם  תילי תילים של אי-ודאות, מתיקות וסכנה שזורים באדום אדום הזה, כמו הוידיאו ארט המדהים שראיתי פעם בניו-יורק של אורי גרשט.

בהזמנה למדיטציה שהייתה היום בסטודיו לוטוס התחשק לי לכתוב וכתבתי כך

לעשות מדיטציה בימי מונדיאל יכול להישמע כדבר מסובך ובלתי אפשרי אבל בעלי ניסיון יוכלו וודאי להבין שזוהי דווקא הקלה לעשות זאת דווקא בשעה שכולם דבוקים למסך כי הדמיו בין מדיטציהן לצפייה הוא עצום. הרי מה אנחנו עושים במדיטציה אם לא משדרים, נאבקים, רצים אחרי כדור המחשבות, או אחר תחושת הנשימה? האם אנחנו לא כועסים על השחקנים האחרים, על ההפרעות והכאבים, האם איננו נכנסים לנעלי השופט, הפרשן, הצופה ורק רוצים לנצח את הזמן, את העולם ולהיות הראשונים בבית. לנוח עם הגביע בחיקנו, עד המשחק הבא…  בואו לשעה של צפייה במשחק הפנימי המרתק ביותר בשידור ישיר. ההבדל הגדול שנותר הוא שאצלנו כולם מנצחים…

ושוב זה מחזיר אותי להתמודדות עם האמירה הבודהיסטית שאין כזה דבר נצחון או הפסד. לכי תגידי את זה למקסיקנים ביום ראשון או לעצמך….

הכי קשה לתרגל זה מול טלפון של אמא, מול הזמנות לאירועים כייפים שמתנגשים, מול מדוזות, מול מוות של רוכב אופניים אלמוני, מול הכוח של ארגנטינה….

ולפעמים שיר עיראקי  שאני מבינה כבר את המילים שלו!!! יכול לסייע ולפעמים הידיעה-תקווה  שהשבוע אולי יקדמו את החזרתו של גלעד שליט ולפעמים לשבת עם הקושי ולחשוב- וואו אלו החיים שלי, ברגע זה ממש.

וכמובן וכמו תמיד הספרות עוזרת, מה עוזרת? היא החיים המקבילים. היא התרופה למחשבה הנכונה אך המאתגרת שיש חיים מקבילים של אנשים שמתחתנים ומוזמנים לחתונות וקונים מפיות באיקאה וכמובן יולדים ילדים ורושמים אותם לגנים בזמן.

מחווה לסאראמאגו וקצת למשחק של פורטוגל- ברזיל שנגמר בתיקו 0 (האם תיקו זה השתנות מתמדת או לא?) בזמן שאני ישבתי במדיטציה ונזכרתי בהתרגשות בשורה הנפלאה הזו מתוך הספר של  "דברי ימי מנזר"

ואם אישה רוצים, הרי היא רק צריכה להופיע עכשיו על הדרך, כמו שאנחנו רואים את בלימונדה, הבאה להתחלק אתו בקור ובגשם, ומביאה אחת מחצאיותיה, ומטילה אותה על ראש האיש, וריח האישה מעלה דמעות לעיניים, אתה עייף, היא שואלת, ודי בכך שהעולם ייהפך לנסבל, כנף חצאית מכסה את שני הראשים, ובקושי ישתוו לה השמיים, שכך יחיה אלוהים עם המלאכים שלנו.

ואם גבר רוצים? ממשיכים לסמוך על אי הוודאות ובינתיים להמשיך לבוא לקראתי בעצמי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד מרחב  On יוני 25, 2010 at 7:33 pm

    הבלוג שלך דפק את העמוד הראשי של רשימות

  • avigailg  On יוני 26, 2010 at 12:08 am

    מזל שהלכתי לראות את צעצוע של סיפור 3 בהצגת חצות (מומלץ!) ויכולתי לחזור מאוחר ולתקן את המעוות. סליחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: