לראשונה מזה זמן רב אני במיינסטרים!

מקסיקו אהובתי משנת 1996 עת השתחררתי מהצבא, זו שחזרתי אליה שוב ושוב ושוב וכעבור עשור שוב, ניצחה את הצרפתים במונדיאל.
אני שמתרגלת חופש, שמתקשה להזדהות עם הלאומיות הישראלית של 2010 ועם לאומיות בכלל, הוצאתי את דגל מקסיקו מהבית, צעדתי איתו ברחוב, הלכתי לבננה ביץ' ונופפתי בו וקיוויתי והאמנתי שהם ינצחו, מול כל הסיכויים, מול אלופת העולם לשעבר שהייתה במונדיאל שעבר בגמר, הסתמסתי עם חברים ממקסיקו והבטתי בירח המיוחד ומאוד מאוד רציתי שננצח, כאילו גם אני חלק מהאומה ההזוייה הזו וזה קרה!
שמחת ניצחון, שמחה של קונסנזוס, שמחה של עם מושמץ שפעם הצרפתים כבשו. (וגם האוסטרוהונגרים, הספרדים וכיום האמריקאים) שמחה חולפת מלאה בהתניות ובכל זאת שמחה!

וכמובן שמי בכלל רוצה להיות במיינסטרים ומה זה בכלל אומר, והתרגול הבודהיסטי הרי מוגדר כשחייה נגד הזרם ובכל זאת, אני מבינה את הנעימות והבטחון שיש בלהרגיש כמו כולם. לפחות לכמה רגעים, שעות, בטח אם נזכה במונדיאל אפילו כמה ימים,  להרגיש שיש רשת מחוץ לנימים שלי, זה נחמד.

להבין קצת מה זה להיות כמו כולם שצופים באח הגדול או בכוכב נולד ומעודכנים מה קורה, צורכים את מה שכולם צורכים, להרגיש כמו שנהנתי למרות הכל לצפות בסקס והעיר הגדולה 2, כן, כן, זרעי המיינסטרים היו טמונים שם…
לאום ודגל זה פיקציה, זה מסמל נפרדות ותחרותיות ומייצר סבל (למי שלא קרא את הרשימה המצויינת של אביב טטרסקי מוזמן לעשות זאת) ובכל זאת להיות אנדרדוג שמסתובב בתל-אביב עם דגל ולקבל קריאות עידוד מעוברים ושבים שאילולא הייתי אוחזת בדגל אחר, נאמר של חד"ש או פלסטין (צבעים דומים אגב) היו נשמעות שונה לגמרי זה נחמד. להיות קצת שייכת.
מי יודע אולי אכתוב על זה פעם ספר והנה הפתיחה שלו….

תמונה של אהבה- גוואדלחרה, אפריל 2008
זה נשמע מוזר וזה הרגיש מוזר, אבל כל הגוף שלה רחש בידיעה פנימית שאם הייתה לה התמונה הזו, התמונה שחנארו הראה לה ממש בדקות האחרונות לפני שהוא הסיע אותה לתחנת האוטובוס, אז החיים שלה היו נראים אחרת. לגמרי אחרת. לפחות העשור האחרון.
גם עכשיו כשהיא פותחת את התמונה במחשב היא מצטמררת ממה שבוקע ממנה, אפילו שהיא סרוקה וסדוקה כאילו מישהו הביט בה ללא הרף. גם עכשיו התמונה צובטת מקום נשכח של געגוע למרות שהיא כבר הבינה שהיא זכתה לראות אותה, רק בגלל איך שהחיים שלה נראו במהלך העשור שחלף. חיים של בלבול ושנאה עצמית בשנאה עצמית בשנאה וכמיהה כל-כך מציפה למגע עד שהלכה לתוכנית מציאות בטלוויזיה. ואחריה סוף סוף הגיע השקט. ואיתו זרעי הטרנספורמציה. ואיתם האהבה. ואיתה הלב הנשבר. ואיתו החופש. החופש לאהוב ולהיות נאהבת.
והתמונה הגיעה כמַרְאָה, רק בשעה שהיה מה להראות. התמונה הייתה כמו מבוך שילדים צריכים לפענח, להתחקות אחר שביל שתמיד שם, אבל רק הם בעפרונם יכולים לחשוף. מסע של חיים רק בכדי לגלות שהכל היה שם מגולם בתמונה של אהבה.
תמונה שלו ושלה ביחד, יושבים חבוקים על הרצפה. במבט ראשון היא נראתה לה כתצלום של שני זרים, כי חוץ מהחצאית שעדיין ברשותה, היא לא זיהתה דבר, לא זכרה מאום. ובכל זאת התחושה שאם התמונה הייתה ברשותה החיים שלה היו יכולים להיות אחרת. אוהבים יותר.
כך באופן לא צפוי, ברגע האחרון, לא רק שהלב שלה החלים אלא פתאום הוא נהיה שלם, שלם יותר ממה שהיה אי-פעם, שלם ואחר, כמו השתלת לב חדש.
היא באה למקסיקו כדי לכתוב ספר שהיה אמור להתחיל כך-

ארזתי את הלב השבור שלי במזוודה האדומה. את החתיכה המרכזית הותרתי מרצדת אך כבויה כשומרת המסך שלי. כמו בסרט אימה היא תקפוץ מולי כשאנסה סוף סוף להגשים את חלומי ולא תציע שום נחמה, אפילו לא קטנה כמו שהוא היה שואל בחיוך עדין "מה כואב?"

ועכשיו הפתיחה הזו נראית לה מיושנת, שייכת למישהי אחרת, לעולם שבו אין תמונה כזו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: