החיים הישנים שלי

על פרשת השבוע שעבר כתבתי כאן. בניו-אייג' נרג'י. זו הפרשה האחרונה שלי שם, זה היה "מינוי" לשנה וכן חלפה שנה מאז התחלתי לכתוב שם.  אז יש שם נימה של פרידה, של סוף, אבל מה שנחמד בפרשות זה שהן תמיד מתחילות מחדש… וכל עוד יש לנו נשימה, אז גם אנחנו…. אני אמשיך לכתוב שם טור אישי ופה אני חושבת שאכתוב על ההפטרות של הפרשות. נראה, הכתיבה פה מאז המעבר רחוקה ממני. שינוי.

לא הספקתי להגיע לכתוב בבלוג מאז סיפור המשט, נראה לי שזו תקופה של פרידה, שמה שיש לי להגיד יוצא במקומות אחרים, בשתיקות אחרות. מעניין. גם יש  תחושה של "מה אפשר להגיד לנוכח כל זה". אנחנו חיים במציאות לא רגילה, מכאיבה, עם סבל שמגיע מכל הכיוונים ולכל הכיוונים. זה התחוור לי בעוצמה כאשר הלכתי במוצ"ש להפגנה במוזיאון. הגעתי באיחור, ממש למאסף של ההפגנה, לקבוצת השוטרים שאיגפה. פתאום שמעתי את אחד השוטרים הבכירים אומר: "אתם רואים את החבורה מאחור שמתקדמת עם הדגלים? אל תיתנו להם לעבור אתכם". אלו היו דגלי ישראל ואני כמעט התחלתי לבכות. איזה אבסורד. הניכוס הזה של הדגלים למישהו, הסכנה כביכול שדגל יכול לעורר, ולמי? לאנשים שחולקים את אותו הדגל. והשיטנה שיוצאת בטוקבקים ובכלל, סבל בהתגלמותו!

ואני שזוכרת יותר ויותר שיש דרך להשתחרר מהסבל מרגישה  ברת מזל  שאני צועדת בדרך הזו והאוטומאט לכעוס ולצקצק ואפילו להפגין יכול להתמזער. 

כתבתי כאן (גם בנרג'י) על הנזירה אריה נאני שהולכת להגיע ללמד פה בשבוע הבא. היא והחוכמה הבודהיסטית  מעוררים השראה. כמו שכל בני-האדם שיוצאים כנגד הזרם, שמעיזים להיפגש מעוררים השראה. העורכת קראה לראיון האריה השמיימית וזה שם טוב לדעתי כי הוא מפגיש את האומנות והצורך ליצור אותה עם הרוח.

ועכשיו לכותרת הפוסט שמתכתבת כמובן עם הסרט המעולה שעדיין מציג וכדאי לכם לרוץ לראות הלא הוא: החיים החדשים שלי והנה הביקורת של אורי קליין עליו והבאתי דווקא את הביקורת שלו כי  בשבועיים האחרונים אני נתקלת שוב ושוב בחיים שלי כסטודנטית לקולנוע. כשהתחלתי ללמוד  חשבתי שאני רוצה להיות מבקרת כמותו. עצוב לי שהמשאלה להיות אדם כותב או תסריטאית לא הצליחה לתמלל את עצמם אפילו בקולי הפנימי וסיפרתי לעצמי ולעולם על רצוני להיות מבקרת קולנוע. אומנם זה היה רצון ואני שמחה שהוא היה אבל ברור שאם הייתי קצת יותר מחוברת לעצמי אז הייתי מבינה שלא רק שאני באמת רוצה לכתוב ולהיות סופרת אלא  גם שאני ממש לא יודעת לבקר ואין לי את החושים לכך. במשך כל תקופת הלימודים שלי, בה התנתבתי כמובן ללימודי תסריטאות, הייתי מתפעמת כל פעם שהאור נכבה והמסך היה מרצד. מעט מאוד סרטים לא אהבתי בחיים שלי. עד היום.

החזרה לימי הקולנוע שלי התחילה בשדרות לפני שבועיים עם הסרט המצויין של דורון צברי המדריך למהפכה. סרט מושלם לסטודנטים לקולנוע, אבל גם בכלל למי שרוצה לחיות חיים בעלי משמעות. אני זוכרת את המפגש הראשון שלי עם דורון, הוא כינס את כל הסטודנטים בפאסטילכט וקרא לנו להצטרף לאיזו עשייה חברתית שאני לא זוכרת מה היא. אותו הלהט ואותה התשוקה שהייתה לו לפני למעלה מעשור, עדיין חיה ומתגלמת בסרט החדש שלו, שמעניין מה יהיה גורלו בקופות.

וזה המשיך בנסיעה נוספת לשדרות לראות את פעם הייתי של אבי נשר. הסרט מאוד יפה אסתטית ויש בו רגעים יפים, אבל חסרה בו אמת שמרעידה את הלב. הוא מסגונן מידי. הדמות הכי טובה שם היא של אדיר מילר, וזו הייתה הפתעה לטובה, אבל המבנה הסיפורי ממש לא עובד ולא מסייע לדמויות להגשים או להבהיר מה הרצון שלהם. לא קראתי את הספר של גוטפרינד. הרגשתי את הרוח שלו, אבל לא מספיק.

ואז הגיע החיים החדשים שלי. סרט מצויין! סרט שאתה נכנס אליו, מוצא בו את עצמך אפילו שזה על ילדה קוריאנית, סרט שהסיגנון שלו מורגש מאוד אבל מוחבא ומרגיש אורגאני. סרט שמזכיר לך מה אומנות הקולנוע יכולה להציע שסרטים אחרים קצת שכחו.

ופסטיבל הסטודנטים. הייתי מעורבת בעברי ב2 פסטיבלים. בראשון הנחתי והתמנגלתי, בשני עשיתי את אותו הדבר וגם אירחתי סטודנט לקולנוע מאיטליה ותירגמתי קצת מהתוכנייה. להיות סטודנט של משהו שאתה אוהב זה קצת  כמו לתרגל דהרמה כל החיים. באמת, במובן שאתה מרוצה מעצמך כפי שאתה, אתה מוגן בסטטוס ונהנה ממנו תוך כדי החוויה.

ביום הראשון שלי בפסטיבל זכיתי לראות את עג'מי בפעם השנייה בקולנוע של ממש. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שהסרט הזה הוא טוב, שלא לומר מצויין. סרט שכל פעם אתה מבין או מרגיש משהו חדש ממנו, למשל הפעם הסצנה בה הנערה מדברת עם אבא שלה בחדר השינה ריגשה אותי מאוד.  מה שבעיקר שימח אותי עם עג'מי ואף הפתיע אותי היה המפגש לאחר הסרט עם ירון שני, אחד הבימאים. ירון ניהל את הפסטיבל כשאני הנחתי ואירחתי, כך שזו הייתה סגירת מעגל נחמדה. השיחה הייתה בשבילי קצת כמו המשך ישיר לסרט של דורון צברי במובן של עשיית אומנות. עשיית דבר מה משמעותי ואמיתי בעולם. לך לעצמך ולחברה שאתה חי בה. ההכרח לעשות אומנות בניגוד לכל מה ששאר העולם אומר. האולם בשיחה עם ירון שני היה מלא וגם בסטודנטים מכל העולם ויכולתי להיות כל-כך גאה שסוף-סוף יש מה ללמוד על עשיית קולנוע מאיתנו הקטנטנים. ירון דיבר על הטעם של עשייה, על חשיבות הרגשות והעולם הפנימי בעבודה עם שחקנים, בהכרח לספר על המציאות שאתה חי בה ומעורב בה. הוא היה מרתק ובגובה העיניים וכן, כבר השתמשתי בצירוף הכבול הזה בפוסט, אבל באמת מעורר השראה. כיף שמאחורי סרט טוב עומדים אנשים שבאמת כיוונו אותו להיות כזה. שזה לא עניין של מזל וטיימינג, אלא שהלב באמת הושקע שם והוא ניכר בכל פריים ופריים.

להבדיל, ולא בדיוק להבדיל אז זכיתי לראות ביום למחרת את הסרט המקסיקני עפעפיים כחולים. לא להבדיל במובן שגם הסרט הזה מצויין!!! לא ברור לי למה הוא לא הופץ בארץ. ועוד אחרי שהוא היה בפסטיבל חיפה לפני שנתיים. סרט קטן ושקט ואישי וקולנועי להפליא. ועומד בקריטריון של "לרגש" ולהדהד לך את עצמך בכל מיני ניאונסים. וכן להבדיל, במובן שגם כאן היה מפגש עם הבימאי. אחיו כתב את התסריט ולא היה נוכח, מה שהזכיר לי שחבל שהקולנוע מייחס את הסרט לבימאי ולא לתסריטאי. ואפילו לא גם וגם. בפסטיבל בשדרות זה צרם במיוחד לראות שבתוכנייה אפילו  לא ציינו את שמות התסריטאים. אז הבימאי היה חביב וחכם ומבין בקולנוע אבל את אלמנט ההשראה הוא לא הצליח להשרות. אולי זה היה מוגזם אם גם הוא היה מפיל אותי מהכיסא. אבל לביים הוא בהחלט יודע!

זה השאיר מקום לרושם עצום לסרט האחרון יללה, המספר את סיפור היווצרותה והסערה שהיא חוללה, הלא היא הפואמה של אלן גינזבורג הנושאת את השם יללה. הסרט היה מצויין ומפתיע ומרגש. עשה ערבוב של ז'אנרים וכמו שאמר שמוליק דובדבני היה סרט על שירה. על מילים. המפגש עם הבימאים שלו היה גם הוא משמעותי, אבל מי שעוררה בי השראה הייתה ההקדמה שתרמה פרופ' קרן אלקלעי-גוט  . איזו אישה מיוחדת ומעניינת. האנשים שאני מרגישה מהם אמת חיים נושבת, מרגישה את החיפוש שלהם, את המחוייבות שלהם לחיים הם האנשים אליהם אני רוצה להידמות.

לא מזמן קראתי את בטלני הדהרמה של ג'ק קרואק שמוזכר הרבה בסרט על גינזבורג. התמזל מזלי שאני יכולה כמותו להיות סטודנטית נצחית של החיים. הכותרת של הפוסט יכולה להיקרא גם כחיים ישֵנים, מלשון שינה, אבל אני יודעת שכיף לי במיוחד דווקא כי החיים הישַנים שלי מפעם  ערים בי עכשיו ולא קיימים בו בעת.

והודעה לא ממש קשורה

http://www.hillelbgu.org.il/node/160

השנה תיפתח תוכנית אלול של מדרשת עין פרת במדרשת שדה בוקר
התוכנית מיועדת לסטודנטים בכל השלבים ומכל המוסדות המעונינים בחווית לימוד מיוחדת ומשמעותית.
ימי החשיפה וההרשמה יתקיימו בתאריכים 18.6 וה – 25.6 במרכז בגין בירושלים. (פרטים בפלייר המצורף)
אנא העבירו את ההזמנה לכל חבריכם הסטודנטים
 
תודה
ולהתראות
אורלי רייכר –
0525445435
 
 
מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: