הקשר הספרותי בין אייכמן לעזה

וכמובן שיש לומר שזה קשר ספרותי בתיווך העיניים שלי….

אז בתחילה חשבתי לקרוא לפוסט אייכמן בעזה אבל חשבתי ש זו כותרת פרובוקטיבית מידי ולא ידעתי מה בדיוק עומד מאחוריה. אני גם לא אוהבת את השימוש בשואה בשביל להצדיק או להאיר את הקונטקסט הפוליטי שאנחנו מצויים בו, אז החלטתי לדייק.

גם בפרשת השבוע דייקתי, לשמחת העורכת ולשמחתי. יצא טקסט שאני אוהבת, עם כותרת שאני ממש מרוצה ממנה ואפשר לקרוא את הפרשה כאן.

 בשבוע הבא אני אכתוב את הטור האחרון שלי שם. לא להאמין, אבל חלפה שנה שלמה של כתיבת פרשות. התחלתי בקורח ואסיים בפרשה אחת לפני קורח. אני אמשיך לכתוב בנרג'י טור דו-חודשי שישחרר אותי מין הסד היהודי. אבל כמו תמיד, לטקסט היהודי יש מקום בלתי נפרד ובלתי הגיוני בחיים שלי כי הנה שלשום החלטתי בדפי הבוקר המסורתיים שלי לעשות סבב שנתי של הפטרות השבוע. למי שלא יודע מה זה הפטרה (וכן, אפטר קשור לזה, יכול לקרוא בויקיפדיה מה זה) דווקא הצעתי את זה לנרג'י, אבל הם לא בטוחים ברלבנטיות של נושא פרשות השבוע והם רוצים לרענן את הכותבים. לי זה יהיה מאתגר, אבל כאמור, עד שקורח יגיע, יש עוד טיפה של  זמן…

השבוע השלמתי כמה פערים תרבותיים-פופולאריים. לא, לא הפלגתי עד לטלוויזיה אבל קראתי סוף סוף את "שלך סנדר"ו של צבי ינאי  וצפיתי בג'ולי וג'וליה המוצלח של נורה אפרון. על הסרט אין מה לומר יותר מידי. עשוי טוב וקלאסי ליום שישי בערב עם חברים. מהספר מאוד נהנתי. למרות שזה לא ספר מאוד ספרותי יש בו משהו מרתק ומלא חמלה ואנושיות. ובשביל זה אני פותחת ספר. תמיד אהבתי מכתבים ואני חושבת לכתוב רומן מכתבים בעצמי. המצחיק הוא ששתי היצירות הזכירו לי את הסבתות שלי שלשתיהן הייתי כותבת מכתבים מלאי שגיאות כתיב באנגלית. בספר חשבתי על גרנדמה שרלוט ההונגרייה שהצליחה להגר לארה"ב שהייתה מאפשרת ובו בעת חונקת ורואים את תוצאות חינוכה הקפדני בשתי בנותיה הדומות זו לזו ושונות זו מזו בעת ובעונה אחת.  ובסרט נזכרתי שוב ושוב בגרנדמה מארג' האמריקאית הגבוהה המרוחקת והמתוקתקת שאיפשרה לאבא שלי, בנה יחידה, לעלות על רכבת בגיל שמונה-עשרה ולא לשוב עוד לביתו.

ואייכמן? לקראת סוף הספר של צבי ינאי הוא מזכיר אותו. לא כיוונתי לזה, אבל מעצמן, עלו המחשבות המשוות לישראל של ימינו. יותר נכון לרוב הדומם של מי שגר פה. בעצם זה רוב שמטקבק, רוב שקורא בלי לחשוב ולשקול את העובדות לשוחרי השלום- בוגדים, מרגלים. בראש ובראשונה קפצו לי המילים הקרות של אייכמן: "אשמתי היא צייתנותי, כניעתי לחובת השירות ולחובת השירות המלחמתי, לשבועת האמונים לדגל". אייכמן שניסה להציג את עצמו כפונקציונר הממושמע נשמע כמו השב"כ בהאשמותיו אנשים חפים מפשע כמו ד"ר עומר סעיד.

"כל עוד חיים אנשים בסדרי החברה הקיימים לא נמצא פתרון כולל, זולת סדרי מדינה המבוססים על ציות להוראות. שום משטר אינו יכול לסמוך על מרגלים ובוגדים" ציטוט של אייכמן  עמ' 255 בספר

כל-כך הרבה אנשים במדינה הזו חושבים בדיוק כך, באופן עיוור הם אינם רואים את מצוקותיו של האחר, הם מקיימים את תורת הגזע עם צידוקים מההפטרה… עמ' 257 בספר: "בעדותו במשפטי נירנברג תרם גרינג את "חוק הטבע" של היטלר למישור המדיני: "למילת כבוד יש משמעות בעולם העסקים, אבל כשמדובר באינטרסים של המדינה המוסר הוא מילה ריקה… כאשר למדינה נקרית הזדמנות להיבנות על חשבון שכניה, היא לא תימנע לנצל אותה בגלל מילת כבוד שנתנה".

צבי ינאי כותב גם על סבסטיאן הפנר ושוב ההבחנה של צבי ינאי על הפנר הידהדה לי לישראל. "הפנר מצביע על משהו קונקרטי יותר מחוסר טעם. הוא מתוודע למה שהוא מכנה "מלכודת הרֵעוּת" והוא מצטט את הפנר: הרעות קשורה למלחמה. כמו האלכוהול, גם היא מעין שיקוי תנחומים למי שנתון בתנאים בלתי אנושיים…. קריאות ה'אחווה' הגורפות, שבהן פיתו הנאצים את הגרמניים, הרסו את העם הזה יותר מכל דבר אחר.

וכן, זה אולי נשמע גם קצת כמו פעילות החמאס, אבל איזו בררה נותרת להם?

וצבי ינאי כותב ב259 ואני מסכימה איתו: " אני רוצה להסתייג ממסקנתו של הפנר לגבי הרעות. חברות יכולה להוליד גם דברים יפים, אציליים ובעיקר אלטרואיסטיים. הבעיה היא שהרעות הופכת פרי באושים כאשר היא מצמיחה מתוכה את הקונפרמיזם. אותה נהיה לקונסנזוס חמים ומוגן, המביא את הפרט לטשטוש זהותו ולהטמעתה באנונימיות של ההמון".

מה לעשות,  לא לתת לספינה עמוסת ציוד להגיע לעזה הנצורה, המוכה והחבולה מזכיר לי את השואה ולא משנה איזה סיפורים מצטרפים למטען הזה. עוד על המציאות אצל עידן לנדאו המסור שסיים את הרשומה שלו  במונח גיטו שייח סעד.