אני האישה עם הלבבות

את השבת האחרונה ביליתי בקיטלוג ובסקירה של ספרים  לספרייה המדהימה בגינת לווינסקי. (וכן, כל הזמן צריך מתנדבים, יש ארבעה אנשים במשמרת, כל שישי-שבת-ראשון) אז מתנדבים באו והלכו, חלק הגיעו עם ילדיהם שהצטיינו בהדבקת מדבקות. בשלב מסוים ילדה אחת חילקה מהשוקולד המיוחד שלה (עם סוכריות כך שיווקה אותו) למתנדבים המסורים שהתפרשו במשרדי מסיל"ה. רק אני ואבא שלה לקחנו מהמתוק מתוק שהיא הציעה ובסופו של דבר, יצאה הילדה הנרגשת אל החצר, אל אמהּ ושמעתי אותה אומרת- "אמא, את יודעת שרק אבא ו… ו…. (תהיתי לעצמי איך היא תגדיר אותי מכיוון שלא ממש הכרנו רשמית) ו…. (ועכשיו ממש הטיתי אוזן להגדרה שלה) והאישה עם הלבבות, לקחו מהשוקולד? חיוך גדול נפרש על פניי, מודה לעגילי הלבבות הגדולים המשתלשלים מאוזניי. ילדים תופסים מהר איך להגדיר אדם על ידי מה שמכונה בעולם התיאטרון- האיבר המוביל. כולי תקווה שלא רק העגילים הם אלו שמניעים אותי קדימה בעולם אלא גם הלב הפנימי הבלתי נראה שלי. 

וביום ראשון ביקשו ממני להשתתף בתוכנית ברדיו מהות החיים. לא היה לי מושג שיש כזה רדיו בכלל. כשהגעתי, לאחר שהתפלאתי שיש תחנת רדיו הממוקמת במתחם היוקרתי של המשכן לאומנויות הבמה, מה רבתה הפתעתי שהרדיו שייך לקבוצת אריסון. דווקא השדרן שהזמין אותי ענה לי תשובה טובה כשהעלתי את פליאתי בפניו. הוא אמר לי את מכירה משהו שלא שייך לקבוצת אריסון.

זה לא שאידאלים לחוד ומציאות לחוד, אלא שהכל מעורבב, ואם בזכות אריסון אנשים יתחברו לעצמם, מה טוב הדבר.

מעז יצא מתוק. אפילו יותר ממתוק אחד. גם השיחה באולפן הייתה מקסימה, שלא לדבר על חלל התחנה עצמו שהסאונד היה ואני אשתמש בדיבור העכשווי- "פשוט מעלף". וגם אחר-כך בבית כשעשיתי על הרדיו גוגל מצאתי את זה. דסי אלעד היא יוצרת מיוחדת מאוד, ( גילוי נאות- היא עשתה את המוסיקה להצגה שלי) אבל גם אישה חכמה מאוד ואני מכורה לשיר שלה- אני ישנה וליבי ער. (אגב, לא מומלץ לכתוב את זה בפתק בשבוע הראשון לבחור שאת מחבבת)

היום או יותר נכון אתמול, יום שני, הייתי בבאר-שבע בתיקון ליל שבועות מוקדם בשכונת ד'. הקרינו שם סרט מעולה! סרט שנאמר לי שיגיע בקרוב לטלויזיה והוא נקרא חלוצים. סרט שהעלה בי הרבה עצב והרבה רגשות והשתאות על מה שהיה פה פעם ואיזה מחיר המדינה הזו גבתה וממשיכה לגבות. לדעתי השמאל הרדיקלי אליו אני משייכת עצמי לא יכול להמשיך ולהתנתק או לנתק עצמו מהמציאות המורכבת בה אנחנו נמצאים שהיא קשורה לסיפור יהודי-ציוני. אבא שלי הגדיר זאת יפה- הציונות עשתה פה משהו שהוא כמו מדע בדיוני. מגדל בבל הפוך, הביאו אנשים עם כל השפות וניסו ליצור מגדל. למזלנו אנחנו בתקופה שמבינים שלמרות השפה האחת, רוצים שכל עם ישמור על השפה המקורית שלו. וזה אתגר לא פשוט.  וכמובן שהשמאל הציוני לא יכול להבין שהסיפור מתחיל ונגמר בו והדברים של רמי אלחנן שפירסמה טלי כוכבי, עליהם הייתי חותמת והם מתמצתים את כוונתי!

עם הסרט הגיעו היוצר שלו ארהל'ה כהן וחבר הכנסת אמיר פרץ. היה דיון מרתק על חלוציות ועל ציוניות בכלל.את הטינות הישנות והתקוות החדשות וכמובן לשמוע את הקולות המגוונים של תושבי שכונת ד' צפון יחד עם הקיבוצניקים של האיזור ועוד אנשים שתהו בעקבות הסרט ואמיר פרץ- האם חלוציות שייכת רק למי שבוחר בה ומתכוון אליה או גם למי שנקלע אליה ה בעל כורחו. או יותר נכון, ואני אוסיף נקלע אליה במרמה. לשמוע שוב את הסיפורים על השקרים שסיפרו לעולים, ששמו אותם על משאיות וזרקו אותם בלב המדבר, זה פשוט מזעזע. הסרט הזה חשוב מאוד, הוא אנושי, הוא מעלה שאלות, הוא מצחיק ומרגש ורלבנטי. אמא של חיים אוליאל שהיא אחת הגיבורות שם היא ממש גיבורה. כפי שאמרה אחת הדוברות במפגש- היא חילצה את עצמה מהמצוקה שאליה הגיעה, ומה זה אם לא חלוציות?

והיום יום שלישי אני אלמד את מגילת רות, ממש כפי שהיא (זה רק 4 פרקים יפים) בתור קריאה של סיפור הליכה רוחני. זה ייקרה כהקדמה לשלל התיקונים שמתרחשים בעירנו ובארצנו (כי ברובם לא קוראים את המגילה עצמה). בשעה 21:00 בבית הסנגהה של עמותת תובנה וכן, תהיה גם מדיטציה.

בהמשך הלילה- אני אלמד משהו אחר, אלמד על תפיסת התיקון בעולם הבודהיסטי וזה יהיה במסגרת תיקון ליל שבועות של קהילת "תפילת הלב" בסטודיו PLAY בלבונטין.

ודבר אחרון- על חודשי אם תרצו- זה אבסורד ובושה וטירוף שלא נותנים לאמיר מחול וד"ר עומר סעיד לראות עורכי דין! וכן, גם שגלעד שליט עדיין שבוי. אבל לפני שאנחנו מלינים בחוץ, מה קורה אצלנו? התעדכנתי עכשיו שהתירו מפגש עם עורכי דין ועדיין כל המעצר הזה וכל מחול השדים המתחולל נגד ערבים ופעילי שמאל ובטח כשזה בא ביחד הוא עצוב וחשוך כל-כך.

ובכל זאת כדי לסיים באור. כבר הרבה זמן אני רוצה לומר זאת. לומר זאת פשוט כמו שאומר זך. אלא שאף פעם לא מוצאת את הנסיבות לומר את זה, אולי כי זה מביך, אולי כי זה לא אופייני, ובכל זאת. בשנה האחרונה אני מרגישה שיש לי מה שנקרא נציג ציבור. והנציג הזה הוא דב חנין. הייתי פעילה בחד"ש תל-אביב בשנה שהוא רץ בפעם הראשונה והיה חבר כנסת ללילה ואז יצא משם, אז זכיתי לשמוע אותו ולהכיר טיפטיפונת ובעיקר להתרשם. ובשנה האחרונה, הוא נמצא גם בהפגנות הקטנות ברחבי הארץ כולל שיח ג'ראח, בלי לנאום או לעשות דבר מה מיוחד, פשוט נמצא שם כי זה חשוב לו, כמו לכולנו. וזה ממלא אותי התרגשות כל פעם מחדש. איך  לשם שינוי, עם כל הפיכחון והאכזבה, יש אמון במשהו קטנטן, יהא זה מערכת הבחירות או הסולידאריות האנושית שתמיד תמיד עובדת. את הקול שלי אני רואה איפה שחשוב לי שהוא יהיה. די מדהים במדינה כמו שלנו, לא?