כן, שם פרובקטיבי, ככה זה מרגיש לי כרגע כשאני מעלה פה את הפוסט שכבר העלתי בצהריים בבית הישן- רשימות.
הנה ערב, מוצאי שבת, כל מה שהיה פה קודם איננו.
ביליתי כמעט חמש שעות בגינת לווינסקי, בפרוייקט הקסם של הספרייה למהגרי העבודה הרבים שישנם פה. ממש פה קרוב רק שאפשר לא לראות אותם. זה התחיל בדרך שראיתי את כל האנשים שהסתובבו ברחבי העיר תלאביב בבתים הפתוחים וקומץ מהם הגיע גם לספרייה המיוחדת. ושם הקראתי סיפורים וציירתי, ואפילו התאמנתי על שיעורי הבית בערבית עם הילדים הסודאנים. וכן, גם אספתי מזרקים וסכינים מהרצפה והרגעתי את הילדים הסודאניים ששיחקו כדורגל וששני נרקמונים הפריעו להם וקיללו אותם בקללות מבחילות ומפחידות. המשטרה שהגיעה עזרה כמובן רק לשבריר שנייה, הרחיקה קצת את הנרקמונים שחזרו כמובן. והקשבתי לצלילים הרועמים של הטורניר של הפילפיניים וניילנתי כרטיס ספרייה לאיש סיני ששמח לחתום את שמו ושיחררתי טושים משני אחים שהריכוז והראש שלהם כנראה לא משהו וששאר החברים שלהם אמרו שהם משוגעים. ומה אני אגיד. זה לא פשוט. לא הרצון המקרטע שלי להוסיף עוד כתב-יד למדפים המתפקעים גם ככה ולא המרדף אחרי כסף שגורם לאנשים לעזוב את הילדים שלהם במדינות אחרות ולחיות בסוג של עבדות וגם לא קל לאנשים או בעיקר לנשים שבוחרות (ובעיקר לא) לנטוש את הגוף והנשמה שלהם בעבור סמים וגם לא קל לפלסטינאים ששיתפו פעולה עם גורמי הבטחון הישראליים ועכשיו הם מה שמכונה משתפי"ם והילדים שלהם נטמעים-לא נטמעים בתוך החברה הביזארית שנרקמת שם בדרום העיר, שתקועה שם במקום באמת הכי נמוך בתל-אביבי, מקום אותו מישהו הגדיר לפני שבועיים, כאזור עם אנרגיה של רצפה.
וזה מה שכתבתי בבוקר השבת הזו שהתחילה אביבית ומבטיחה: על פרשת השבוע בהר-בחוקותיי כתבתי כאן בניו-אייג' נרג'י
המוטיב המרכזי של פרשת השבוע- הר סיני ושמיטה- במובן הבודהיסטי מלווים אותי כל השבוע.
המתח או הריקוד הזה בין חיזוק עצמי, חיזוק הידיעה הפנימית לבין היכולת לשמוט הכל, להעז להיות משהו אחר לגמרי כמו לטפס על קיר בפארק הירקון, למרות שזה לגמרי לא אופייני לי, זה מתח שצריך כל הזמן לחיות אותו. מתח בריא מה שנקרא, אחרת אנחנו קופאים במקום, נשארים כמו שאנחנו, משותקים מפחד, מתובנתים בתוך הדפוסים הישנים שעמלנו ליצור שלא לומר לצרוב בהתנהגות.
אפילו בנוגע לפוסט הזה, אני תוהה. האם יש לי מה להגיד? האם אני רוצה לפרסם רק בשביל שעוד אנשים יגיעו לפרשת השבוע שכתבתי? שיגיעו אליי? וכשיגיעו כביכול, מה אז? האם לכתוב מתוך הרגל? בתרגול אני רוצה להיות הר שיכול לקבל את כל מי שעובר מעליו, גם את העיזים שמחרבנות מטבעם, גם את בני האדם שזורקים עליו זבל וגם את הפרחים המדהימים שהוא מצמיח, או מאפשר להם לצמוח. כמה אני יכולה להיות אדם כותב רק בשביל להיות אדם כותב, כמו ההר, או האי. שהוא לא לצורך משהו, כמו שיואב אבני כתב– העולם הוא מלכ"ר, וגם אנחנו, בני האדם, לא? לפחות אני. אבל מה עם מי שלידי? כל אלו שממשיכים לחיות כאילו ייקחו לקבר את התארים ואת הזוגיות ואת הכסף. ומה עם הפעמים בהם אני רוצה לטפס על הרים אחרים? להתאחד ולהתערבל עם הרים אחרים? להתהדר ביד מלטפת או בספר על המדף?
הלימוד הבודהיסטי מכוון אותנו להיות אי. במובן של להיות נקודת האור של עצמנו. להחזיק את עצמנו מצד אחד מקורקעים מצד שני מאפשרים למי שרוצה לגלות אותנו, לעשות זאת. להיות אי שאי אפשר להציף אותו בקלות, שאי אפשר לסחוף אותו או לכבוש, אי ששייך לכולם ולאף אחד ולעצמו. בטח לא כל האפשרויות של אי מובנות מתוך הקטע שהבודהה דיבר עליו עם אננדה, הבן-דוד שלו- הנה תרגום מסויים לדברים-
Ananda, I am now grown old and full of years. My journey is drawing to its close. Therefore, Ananda, each of you should make the Dharma his island, and have no other as his refuge. And whoever after I am dead shall be an island unto themselves, who makes the Dharma their island, the Dharma their refuge, they will be the foremost amongst my monks
בכל אופן בפסח של לפני שנה שאלתי את כריסטופר טיטמוס איך אני יכולה להמשיך להיות אי וגם לפגוש אי אחר, במובן הרומנטי. למרות שהשאלה תקפה לכל אדם. איך איים נפגשים? במעברי ספינות? איך הם מתאחדים? ברעידות אדמה ובלוחות טקטוניים שזזים?
מישל וולבק בספר אפשרות של אי ממש לא מעלה אפשרויות חיוביות כמו הלימוד של הבודהה. להפך, האנושות שם מגיעה לקיצה. הוא מקצין את האפשרות של אדם להיות אי/הר משל עצמו, מנותק ווירוטאלי לגמרי, לא מאושר ולא חופשי מסבל. להפך, מייצר עוד ועוד סבל בגלל שהוא לבד עם תודעה עכורה. ווירטואלית.
וגם הפוסט הזה מחובר בנימים אלקטרוניים בודדים שלא מסבים לי נחת ובכל זאת אני פה, משתפת איתם פעולה לפני שאצא החוצה אל העולם.
ועוד מילה על עולם הטכנולוגיה- תקשורת שאני הולכת ומתנתקת ממנו, אתמול בלילה הייתה לי הפתעה.
כשיש לי חיבור טוב לאינטרנט, אני שומעת כמכורה את הביצוע של אביתר בנאי לעטור מצחך ואני מפנה דווקא לקישור הזה ולא למקור ביו-טיוב כי זו הייתה ההפתעה שלי.
אותו אורן בן אדרת, בעל הבלוג, שאין לי מושג מי הוא, שלפי חיפוש קצר בגוגול, אנחנו נראים כמו שני האנשים הרחוקים ביותר שיש, לפחות מבחינת העיסוקים והעניין, כתב על השיר הזה את המילים היפות והחכמות שכתב שהייתי כותבת וודאי בעצמי.
אין לי מנוי בקפה ולא פייסבוק או טוויטר ובכל זאת הוא נגע בי, בי אדם לא וירטואלי בעליל. שנדמה לי שאני הכי הפוכה ממנו בעולם ובכל זאת, אהבת השיר שלנו דומה דומה. מעניין, לא? מעורר תקווה בקשר למין האנושי. במובן שנניח זברה וכלב- בטח לא ימצאו שום דבר משותף ביניהם שהם יכולים לעשות יחד, ובני אדם, לא משנה מי הם יהיו, תמיד יוכלו למצוא משהו, אפילו נקודה קטנטנה של דמיון, של חיבה, של חיבור בין האי/הר שכל אחד מייצר. אולי נתתי לעצמי תשובה קטנה?
חג שבועות קרב ובא. בשלוש שנים האחרונות זכיתי לחגוג את שבועות בארצות הברית. תרבות תיקון ליל שבועות בארץ הלכה והתפתחה מאז בקצב מטורף. אני כבר יודעת על כמה וכמה תיקונים, חלקם בערבים של לפני החג עצמו. הנה כמה בבינה. אני אלמד בתיקון שיהיה בבאר-שבע.
בערב שבועות אני אלמד את מגילת רות כמסע הליכה רוחני בבית הסנגהה ואז אצטרף ליוזמה של תיקון חדש של קהילת תפילת הלב. ואעביר שם מדיטציה ואת האופן בו העולם הבודהיסטי רואה תיקון. הכל כבר מתוקן! הלא היקום הוא מלכ"ר….. ועכשיו נתחיל להזיז הרים.
שבועות ידוע בתור חג של גבינות ולחם. אישית התמכרתי למאפייה שנקראת זומר בפינת פרישמן- דיזינגוף, אבל
קיבלתי מייל מאנשים שאני מאוד אוהבת שממליצים בחום עצום על מאפייה קצת יותר מרוחקת ממני ולכן אמליץ עליה, בגלל השם הנוסף שלהם- אופות ללא גבולות שמזכיר לי את המהלך החשוב של מנהל עירוני א' והתמונה שיש להן באתר.
ודבר אחרון (הנה פתאום נהיו הרבה סיבות מדוע לפרסם את הפוסט וזה משמח אותי. שזו סיבה חשובה מאוד!)
קיראו והעבירו הלאה! חשוב שהמייל הזה יגיע לכמה שיותר אנשים שאיכפת להם
ג'סיקה פישמן עלתה לישראל מארה"ב לפני שבע שנים. לפני שנולדה עברה אמה גיור רפורמי שכלל לימודי יהדות וטבילה במקווה. משפחתה הייתה פעילה מאוד בקהילה קונסרבטיבית במינסוטה. בית ספר יהודי. כשרות. כל שבת הלכה המשפחה לבית הכנסת. כנערה, הגיעה ג'סיקה לישראל לששה שבועות במסגרת USY (תנועת הנוער הקונסרבטיבית), והתאהבה בארץ. כשבגרה, הגיעה ג'סיקה לשנת התנדבות בישראל במסגרת תוכנית 'עוצמה' של הסוכנות היהודית. כשסיימה את הקולג' החליטה לעלות. היא התנדבה לצה"ל. שירות מלא, שנתיים, כחיילת בודדה. היא הייתה חיילת מצטיינת. אחרי השירות היא פגשה את מ'. הם התאהבו, עמדו להתחתן. כשהגיעו אל הרבנות אמרו להם שג'סיקה לא יהודיה. אם הם רוצים להתחתן, שתתגייר. ג'סיקה נעלבה עד עמקי נשמתה. מעולם איש לא פקפק ביהדות שלה. אמו של מ' סירבה לנישואין אם היא לא תתגייר. היחסים נעשו עכורים. הם נפרדו. לפני שבוע פינתה ג'סיקה את דירתה השכורה בתל אביב. היא חוזרת לארה"ב. ג'סיקה לא גרה כאן יותר.
הסיפור פורסם על ידי סמדר שיר בידיעות אחרונות בשבוע שעבר. המקרה של ג'סיקה אינו בודד. אלפי עולים מאתיופיה ומברה"מ לשעבר זוכים ליחס דומה. חייבים לקחת חזרה את היהדות לידיים. המונופול של הרבנות מנתק את ישראל מערכיה היהודיים.
חתמו על העצומה כדי שמקרה ג'סיקה לא יחזור שנית.
כשאלפים רבים יחתמו, הפוליטיקה הישראלית תבין שהרוב הדומם מפסיק לשתוק.
אל:
חברי ממשלת ישראל
חברי הכנסת הנוכחית
אנו, החתומים מטה, קוראים לראש הממשלה, לשרים ולחברי הכנסת להתעורר.
אנו קרובים לנקודת השבר.
המקרה של ג'סיקה פישמן מלמד עד כמה הידרדרה מדינת ישראל,
אך זו לא הזירה היחידה בה הנחנו לקיצונים להשתלט על הזהות היהודית שלנו.
היהדות היא של כולנו: חילוניים, אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים – וכל מי
שהזהות היהודית שלו חשובה לו.
הפסקנו לשתוק.
אנו לוקחים חזרה את הבעלות על דמותה היהודית של המדינה.
