היום אחרי המקלחת, כשהתלבשתי, נזכרתי שאמרו שהיום צריך ללבוש לבן. חשבתי לעצמי שעד הערב, עת אסע ללמד בבני-ברק, אני בטח לא אצא מהבית ובכל זאת שלפתי חולצה לבנה.
זה מה שאנחנו יכולים לעשות למענו? איזה אבסורד! בכלל לחשוב בפשטות שיושב שם מישהו, עלם חמודות ישראלי, בשבי. שבוי. וההורים שלו בעולם המודרני המתוחכם של היום, העולם הפתוח והדמוקרטי לא יכולים להחזיר אותו הביתה. הביתה. איזה נורא. והאנשים מתבקשים ללבוש לבן. איזו טרגדיה.
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום? אני זוכרת שכשגרתי בדרום כשהייתה מלחמה בעזה תליתי בחוץ כביסה לבנה ודימיינתי שזה דגל לבן שאולי יכול לנופף לשלום בין השמיים המתמלאים טילים. בעזה תיארתי לעצמי לא בטוח שיש את הפריבלגיה לעשות ולתלות כביסה, שלא לדבר על הפרדת צבעים. ולגלעד יש בגדים לבנים?
הסתבר לי הבוקר שמישהו שהכרתי לא מזמן, בחור בשם עמרי בלאו, כתב שיר מקסים על גלעד. שיר שמבטא את המצוקה שאנשים חופשיים בני גילנו מרגישים כשהם חושבים על גלעד. אני שומעת בשיר אמת של יוצר ואני לא יודעת אם הוא מכיר את גלעד או לא, אבל רואים שזה מציק לו, שהוא מבין את האבסורד שיושב אי שם עלם חמודות, שהמדינה שלו נטשה אותו.
אלו המילים שהוצאתי מיו-טיוב. במיוחד אהבתי את חוסר החרוז בבית השלישי, אם הכותב היה משתמש בשם המשפחה של גלעד היה לו חרוז מושלם, אבל הוא בחר שלא לעשות את זה, הוא בחר בצרימה.
היום כמעט נסגר, ענן מסתיר ת'אור
הליל שוב יורד בשבי השחור
חשבת כבר על בית, שמות, על פרצופים
שיחקת מחבואים- חיפשת אלוהים
החדר מתקצר- רוחות הופכות צללים
שמעתי את קולך- ענף ברעפים
עכשיו אצא אליך, אעוף כמו ציפור
עצום את שתי עינייך- הבט נא אל האור
בכל דרכי אליך לא העזתי להחליט
האם חזיון תעתועים היה או שמא זאת תגלית
בכל דרכי אליך לא העזתי להחליט
היכן אתה גלעד
העשב מתבדר, לוחש לי רמזים
איך כל יום שעובר נועל אותך בפנים
אמור שלא שכחת הוסף להאמין
תגיד שגם הרגשת אותי איתך בפנים
