איך לכתוב מאהבה ולא מתוך הפצעים?

זו השאלה שהתכוונתי לשאול את כריסטופר טיטמוס  ולא הספקתי. זו כנראה תהיה השאלה שצריכה להישאר איתי קצת ללא מענה. בבודהיזם, בניגוד ליהדות, ובעצם אולי לא בניגוד, מה אני יודעת, הערך הגדול הוא בשאלה, בשהייה בה ולא בתשובה.

על פרשת השבוע אחרי מות קדושים כתבתי טקסט שאני כבר אוהבת פה בניו-אייג'. טקסט שאני חוזרת לקרוא בו אפילו שנאבקתי איתו כמה שעות טובות הוא הערובה לכך שזה טקסט שאני אוהבת.

השבוע בעקבות השבועיים של פסח, שבועיים ואפילו יותר מאז שגיליתי שאני אהובה 7/24 שבועיים שעדיין ממשיכים לחיות בי, להחיות אותי התחלתי במלאכת כתיבה חדשה. זה מרגש ומסעיר ובדיוק החופש שאני זקוקה לו. החופש להיות מי שאני רוצה להיות. החופש להשלים עם כל הנקודות הביוגרפיות שהובילו אותי לרגע הזה ממש. להסתכל עליהן בחיוך, לעצב אותן בתוך רומן מכתבים, אחד הז'אנרים האהובים עליי.

ובכל זאת אתמול בשיחת דהרמה קסומה בבית הסנגהה הבנתי שאולי הגיע הזמן לנסות דבר מה חדש ולא להתחכך בפצעי העבר. למרות שעכשיו הם כבר לא כואבים ונדמה שהגלידו. למרות שאני יכולה להכיל את הפצע, את הדימום המתון שהם מייצרים, למרות זאת, אני יכולה לחכות עוד קצת. העבר לא בורח לשום מקום. למה לא לכתוב קצת הווה של אהבה? לכתוב מתוך האהבה העצומה שהתברכתי בה? (ולא, אין בן-זוג ברקע למי שמשוכנע שכן. זה החלק המפתיע, אבל הוא בוודאי שועט בדרכו… אם אתם מכירים אותו, אתם יכולים לעזור לו בכיוון)

האם זה עתה כתבתי את מה שכתבתי? האם אני אחראית לכך? לבקשה הזו? כל בוקר בסיום המדיטציה אני מאחלת למי שאוהב אותי ולמי שלא אוהב אותי, למי שאני אוהבת ולמי שאני לא אוהבת ולכל הברואים כולם שיאהבו ויקבלו את עצמם כפי שהם ברגע זה ממש. אז אם אתם מקבלים דקונת של חופש ביום ותוהים מאיפה זה נחת עליכם, אני בטוחה שלא תרימו גבה ובדברים אלו אני משכנעת את עצמי שאפילו אם אמא שלי תתגלגל לפה, כל שכתבתי נעשה מהתכוונות טובה.

השבוע ראיתי את 'רוחות' של איבסן בתיאטרון תמונע. המחזה כמובן מצויין והבימוי של ההפקה הנוכחית נתן לו הרבה כבוד והפך את המחזה לאירוע תיאטרוני של ממש. אני  ראיתי את ההצגה הזו בהבימה לפני חמש עשרה שנה עם גילה אלמגור ואורי רביץ בתפקידים הראשיים. אני זוכרת אותם ואת הבמה הגדושה הפומפוזית אבל לא יותר מזה בעצם. זכרתי את הדימוי של הבן בזרועות אימו. בהפקה הזו הדימוי לא חזר על עצמו, אבל היו רגעים קסומים של ממש, הרבה בזכות חוה אורטמן בתפקיד האם שהייתה פשוט מרתקת! אם מורכבת דיה בהחלט. לצפות בדורון תבורי בתור הכומר היה לצפות בשחקן העושה עבודתו בשלמות, בשקיפות ממש, כאילו ללא מאמץ. מצויין ובלתי נשכח. שאר השחקנים, הבן יפתח אופיר, רגינה המשרתת- הילה טוביאן ו"אבא" שלה אייל נחמיאס היו מצויינים ובקצב הנכון. כפי שאמרתי אירוע תיאטרוני של ממש. מומלץ

וסוף סוף הגעתי לחלקיקים אלמנטריים של מישל וולבק. לא ברור לי איך למרות כל המרירות שלו והביקורת החברתית ורסיסי החמלה המועטים שהוא מעניק לדמויות הקשות שלו אני כל-כך נהנת מהכתיבה שלו. וגם קראתי את קול של פרפרים של ידידתי מספסל הלימודים רקפת זיו-לי. מאוד נהנתי לקרוא את הספר הזה. כמובן שהוא שונה בתכלית מוולבק. וטוב שכך.  במחשבה על הכותרת ששמתי לפוסט הזה אני מבינה שאולי הראשון כתוב מתוך פצעים והשני מתוך אהבה. ואהבה היא הדרך שלי. את הספר שסיימתי לכתוב, שגורלו עוד לא ידוע סיימתי בפסוק מירמיהו "מַה תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה". כמעט כתבתי שאני צריכה להזכיר את זה לעצמי יותר, אבל בעצם סיום המדיטציה שלי, כל בוקר, מנכיח את זה בדיוק.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: