טליתא קומי- להתעורר בבית ג'אלה

על פרשת השבוע, ויקרא, כתבתי כאן בנרג'י ספר ויקרא הוא ספר שיהיה מאוד קשה לצלוח, הוא עמוס קורבנות ודם כפי שכתב לפני כמה שנים אביתר שולמן גם בנרג'י. אני מתכוונת בפרשות הבאות להתמקד בנושא האשמה שלא רק מלווה אותנו בחיים שלנו אלא אף פירסם אותנו בעולם- לראייה כמעט בכל טקסט תרבותי פופולארי, האמא היהודיה תופיע כמיטונימיה למילה GUILT.

רבים מאיתנו מסתובבים כמו ישו עם שק של אשמה על הכתפיים. אוהבים להאשים את השמאל האמיתי בכך שהוא שונא את עצמו, או מרגיש אשמה מתמדת על חייו פה, אבל בלי קשר לפוליטיקה, כל החברה המערבית מסתובבת עם תילי תילים של אשמה, האשמות, בעיקר פנימיות אבל כאלו שיוצאות החוצה לעיתים קרובות. מאוד. קרובות מידי. אנחנו מעודדים לחוש אשמה. וזה אבסורד!!!

 

בהתחלה רציתי לקרוא לפוסט- "האבא הכי ציוני בעולם" הלא הוא כנראה האבא שלי. {אלא אם כן מישהו מכיר אדם שמעדיף את סניף קפה-קפה בבאר-שבע על פני כל מסעדות היוקרה בעיר ניו-יורק. ואתם צריכים לראות באיזו התלהבות הוא נכנס לקפה-קפה (האמת, כמעט לכל מקום אליו הוא הולך) כאילו הוא גילה את אמריקה-כלומר ישראל, כאילו הקסם הציוני מתגלה לנגד עיניו בהמולה של המשפחות דוברות העברית, מרובות הצבעים} .ולא שיש בזה משהו רע. בציונות אני מתכוונת. כלומר יש בה רע כי התהליך הציוני בא על חשבון אושרם ורווחתם של אחרים, אבל זהו לא רע מכוון. מלכתחילה כשישבו ראשי הציונים לפני מאתיים שנה או סתם ילדים גבוהים במיוחד בנברסקה הרחוקה של אמריקה באמצע המאה שעברה, הם לעצמם חלמו על אוטופיה שתועיל. הם כמובן לא לקחו בחשבון שיש פה אנשים שכבר נקשרו לקרקע שכאן והעדיפו להתמכר לאמירות "עַם ללא ארץ שמגיעה לארץ ללא עַם" והרי היה פה עַם. כמובן.

אבל אם נבחן את ההתכוונות הציונית הראשונית, כוונתה הייתה לטובה. כך אני גורסת ואולי גם חייבת להאמין בזה אחרת באמת אין לי מה לחפש פה. וחייבים להודות שהציונות עשתה כמה וכמה מעשים יפים על הדרך, שלא לומר מרשימים. כאלו ששכנעו את אבא ואמא שלי לעלות לפה בפרץ ציוני ב1968.

לאבא שלי פרץ הציונות לא עבר. רק בשבוע שעבר הוא קנה מדבקות נוצצות של מגן-דויד שבתוכם רשומות המילים של התקווה. מי עוד מכין כאלו? כנראה שכל עוד יש מי שיקנה עבור חבריו הציוניים באמריקה. ויחד עם המדבקות הוא ממשיך לפעול במרץ לטובת השכנים הבדואים שלו ולדיבור בין-דתי איתם. הציונות שלו עוברת ועברה גם בעובדה שהוא רב שבחר לחיות בארץ, ובגלל שמלאו לו החודש שבעים. {שבעים! כמעט כפול ממני! שברגע שאגיע ל35 כבר לא אהיה צעירה. אני?} מצאנו אצלו במגירות תפילת הדרך שהוא כתב לרצי מרתון. לא בכדי בשנות השמונים, כינו אותו בתקשורת הרב הרץ.

ולמרות מילות השיר המפלות של התקווה ועוד חוסר הסכמה שקיים ביננו, לשמחתי הרבה, תכונת ההתלהבות שלו מהעולם דבקה גם בי. 

בשבת טיילתי בצפון ובחורשת הארבעים המדהימה ושם ראיתי שלושה נערים בכיתה ט' מהקיבוצים בסביבה, (בעצם אחד היה מהיישוב נופית) שקנו מסחטת מיץ והם עומדים שם עם צידנית ומוכרים מיץ תפוזים טבעי לכל דורש. זה היה מלהיב. ומתוק. וכן, מעורר מחשבה על הגלגול הציוני של הלימונדה האמריקאית שילדים מוכרים בשביל להרוויח כסף. צילמתי את הנערים, אבל עוד לא יודעת איך מעלים את התמונות. באותה חורשה ובכלל בחיפה יש תחושה של דו-קיום. משפחות ערביות ויהודיות בפיקניקים, בתי קפה בבעלות ערבית במושבה הגרמנית של חיפה עמוסים דוברי כל השפות. חיפה היא סוג של ירושלים רק בלי הנטל הפוליטי, ועם ים כמו תל-אביב אלא שהיא לא מעלימה את הערבים לקצה מרוחק, אלא חיה איתם.

וכן, אני מנסה לעבוד איך לא להרגיש אשמה על זה שאני חיה באדמות שפעם היו שייכות למישהו אחר. יש כמובן את האדמות שנקנו, ובכל זאת, יש פה במתכון הציוני איזה בסיס שיכול לטפח אשמה ולא משנה כמה אני מנסה לקבל את המציאות כפי שהיא. לנסוע היום בכביש 443 הרגיש לי כמו גירסא מעוותת של הסיפור "מעלה הקרחות" של אפרים סידון. אני כבר לא  זוכרת על מה בדיוק הסיפור, אבל היה לי עצוב לראות איך הקרקע הופכת לתחרות בין ערבים ויהודים, אלו מגדרים את אלו, אלו בונים על אלו, משקיפים אלו על אלו במתיחות לא ברורה, בהתקרצצות ובניסיון להתיש ובסופו של דבר, אפילו שלא בזה עוסק הסיפור של סידון, כולם יוצאים קרחים מכאן ומכאן. וכן, הפלסטינאים, קירחים יותר.

אתמול הייתי במפגש מיוחד בטליתא קומי. מפגש שעסק בתקשורת לא אלימה  בין שני הצדדים. את המפגש יזמה והנחתה חגית ליפשיץ . מפגש ברוחו של הנזיר טיך-נאת-האן וד"ר מארשל רוזנברג. היה קצר מאוד אבל מוצלח וקצת מעודד. כל עוד יש אנשים שמעוניינים להיפגש משני הצדדים יש תקווה. היה שם בחור מעניין מבית-לחם שאמר שזו הפעם השנייה שהוא פוגש ישראלים. ולכולם זה היה נשמע מוזר. ובעצם למה.

במהלך הסדנא קיבלתי את הספר ילדי האור המופלאים שכתבה ליליאן ויסברגר ברגע של ייאוש והשראה. וגם זה נתן פתח קטן לתקווה. דיברתי איתה בדרך חזרה לתל-אביב על החסך שיש בשני הצדדים על טיפוח אנשים עם שיעור קומה של גנדי. אנשים שינחילו את הדרך הלא אלימה לשנות דברים. קצת כמו שגם ישו (לפני שתווך על ידי תלמידיו הקנאים) ניסה לעשות. ובאמת אם ישו הצליח ללחוש לנערה לקום מהמתים והיא קמה, אולי זה מה שאנחנו צריכים לעשות, ללחוש לעצמנו להתעורר. שמחתי לשמוע שבית הספר והמנזר- טליתא קומי- הוא מקום של מפגש בין פעילי השמאל מישראל ומפלסטין. אפילו עובדי מרכז פרס לשלום מגיעים לשם.

הופתעתי לשמוע שמרכז פרס לשלום תומך בכמה ארגוני המעודדים תקשורת בין העמים, והוא אף עמד מאחורי הסדנא הזו. ארגונים כמו מחסום וואטש למשל. כששאלתי אם תומכים למשל בתעיוש, אמרו לי שתעיוש לא קיים עוד. לא יודעת אם זה נכון, אבל שמחתי לראות את הכתבה הזו בהארץ היום שהחתום עליה רשם שהוא חבר בתעיוש. התנועה קיימת או לא קיימת?  הכתבה גם הזכירה לי עוד סיפור שסופר בדרך חזרה של אחת המשתתפות בסדנא. היא אחת הנשים שתומכת במאבק בשיח ג'ראח, עוד לפני הגירוש הברוטאלי של המשפחות. היא הייתה בת בית אצל אחת המשפחות. ויום אחד, לאחרונה, כשהמגורשים אינם עוד בביתם היא עברה ליד אותו הבית וראתה אישה יהודייה מנקה במרץ את מדרגות הכניסה של הבית. האישה הביטה והשתאתה. מצד אחד, שמחה על שהגברת החדשה שומרת על ניקיון הבית של המשפחה שגורשה. מצד שני, התעצבה מחוסר התקווה שיש בתסריט שלה והתכעסה על האבוסרד, על הבעל-בתיות החדשה. בעיקר הייתה מוטרדת שהיא לא יכולה לגשת אל האישה המנקה לפני שבת ולדבר איתה מבלי לשפוך עליה את הכעס שהיה הדומיננטי ברגשות. מבלי להיחשד כאוייבת. אולי היא רק הייתה צריכה ללחוש לה? מי ייתן שנלמד איך מלחישה אפשר להתעורר.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: