הפוסט המאה- מי סופרת? (או כמה אנשים היו בשיח ג'ראח)

 

אני סופרת!

עוד אין לי ספר על המדף, לא ספר כרוך רשמית, אבל מדף שלם בביתי מכיל מחברות שאני כותבת בקפידה מקיץ 2005 יחד עם מחברות ישנות ופחות מוקפדות מכיתה ה' ואילך. אבל סופרת יכולה להיות גם התכוונות וגם דרך חיים. לא רק שאני כותבת כל הזמן סיפורים (בעיקר בראש), אני גם סופרת זמנים. לצערי. ולשמחתי. הזיכרון שלי והכתיבה שלי מאפשרים לי לעקוב אחרי החיים שלי. מעקב צמוד. צמוד מידי לעיתים

פעם ספרתי קלוריות וקילוגרמים, ספרתי את הימים עד לשחרור מהצבא וספרתי ימים עד שמישהו עם המספר הנכון של הסנטימטרים יתקשר אליי, ספרתי (ועדיין) את הגברים שהכרתי באינטימיות (אמיתית או מזוייפת) ספרתי מילים וגם עמודים של תסריטים, ספרתי שנות תרגול, שנות החלמה מאז התאונה, ספרתי (ועדיין) את השנים מאז מותה של נירית, סופרת את שנות חיי, וכמעט שכחתי- הייתי סופרת שעות שינה! ובקיצור, מה שאפשר לספור אני סופרת. וזה עוד רק עם שלוש יחידות מתמטיקה.

כן, בבודהיזם רצוי לשחרר, רצוי להבין שהעבר לא כאן ושחשיבות הזמן שהיה טמונה במילה- היה ובכל זאת, אני נאחזת במספרים.

וזה הפוסט המאה. עברה קצת יותר משנה, מה22 לינואר שיש לי את הבלוג הזה. אני שמחה עליו, הוא נותן לי עוד נקודות ציון לספור…. וחלק הוא סופר בשבילי כמו כניסות של אנשים או מספר בלוגים שהעלתי.

 

בלב כמעט בטוח אני יכולה לומר שבהפגנה של אתמול בשיח ג'ראח לא היו 3000 איש, אבל גם במקרה הזה, המספרים ממש לא חשובים כי בהחלט, בניגוד לבילעין, הייתה שם הרגשה טובה, כאילו פתאום יש הרבה אנשים שפויים שמוכנים לעלות על אוטובוס כדי לנסוע ולמחות. כדי לומר סיסמא פשוטה כמו "כולנו נולדנו שווים וחופשיים". איך אפשר לומר שזו אמירה סהרורית-קיצונית-עוכרת ישראל-גיס חמישי? איך?

בסוף ההפגנה היפה והמעודדת, למרות הידיעה שהמשפחות חוזרות למאהל בקור הירושלמי, היה קטע סוריאליסטי מאוד. מג"בניקים שמרו על החרדים שהתקבצו שם ויצרו מין שורה כזו במעלה הגבעה בעוד אנחנו חוזרים לאוטובוסים במעלה הכביש. כמו שני טורים של המשחק "תיפ-סו-ני" רק שאף אחד לא העז לחצות את הקווים. החרדים צעקו- אתם כמו חיות בג'ונגל, ואנחנו חשבנו או לפחות אני- ARE YOU TALKING TO ME? במובן של איפה המראה הקרובה?

ואז החרדים צעקו- אתם נאצים ואנשי השמאל צעקו בחזרה- אתם נאצים, וכך כמו כדור מפונצ'ר הטיחו אלו באלו- נאצים.

כשאני העזתי להרים את הקול ולזעוק לעברם- ואהבת לרעך כמוך, השתררה שם דממה ומיד "תתביישו לכם" ואז הוספתי- "וגר לא תונה ולא תלחץ", אבל פה גם עמייתי לשורה היו מופתעים וזה לא היה מספיק קליט בשביל להגיע לגדה השנייה.

על ההפגנה לא כתבו יותר מידי בשום מקום, חוץ מההתבטאות הלגיטימית והכואבת של סמיח ג'ובראן. מעניין שבעיקר את זה ולא את זה שרוב רובה של ההפגנה נוהלה ואורגנה על-ידי נשים והייתה הרמונית ומעודדת.

זה נפתח עם אחת מהפעילות הצעירות שלימדה את סיסמאות שיח ג'ראח בעברית ובערבית- "אין קדושה בעיר כבושה", "מתנחלים ומג"ב- צאו משיח ג'ראח עכשיו" ועוד. דווקא את הסיסמא שהונפה באוויר ואותי הצחיקה אף מצלמה לא תפסה- הכיבוש זה קקה.

אחר-כך פתחה רשמית את ההפגנה השחקנית עינת ויצמן שכהרגלה דיברה רהוט ויפה, הנחתה את הערב במקצוענות ובנועם והיא הזמינה את עמיר לב המצויין שכל כל הכבוד לו על ההגעה! לא יודעת אם זה היה עצוב להבין שיש סיכוי שעוד מעט תהיה מלחמה או משמח לחשוב שפה בדיוק נמצאים הזרעים שימנעו את המלחמה הבאה.

אחר-כך עלו האנשים (בעיקר נשים) שייצגו את המשפחות המגורשות וד"ר דפנה גולן שדיברה מצויין ומרגש וגם בערבית שוטפת. ושוב עלתה הפעילה מההתחלה שדיברה על השמאל החדש והצעיר והמהפכני. עוד עלו- הבימאי סמיח ג'בראן שדיבר מהלב, שמשם (וגם ביהדות) אמורים לדבר.ודב חנין- שלמרות שכבר שמעתי אותו פעמים רבות, בהזדמנויות שונות, העניק לי, ואולי בפעם הראשונה, ממש את התחושה- הנה זה האיש שבחרתי- הוא מייצג אותי. ואיתו עלה גם מוסי רז. ושניהם דיברו יפה וקצר ומהלב!

לסיום עלתה להקת היפ-הופ משועפט שחיממה את הקהל בזמן שחלק מהאנשים הלכו לצעוד לכיוון המתחם הכבוש, עד הסוף בו עינת ויצמן הכריזה על סוף ההפגנה.

באופן אישי, ואפילו שלא ניגשתי לומר להם שלום, שמחתי לראות בהפגנה הרבה רבנים קונסרבטיבים ורפורמים שאני מכירה דרך ההורים שלי. אנשים שמבינים כמה אי-צדק יכולה לחולל מדינה יהודית. היו כמה בחורים צעירים לידי, נדמה לי שפלשתינאים, שהחזיקו שלטים צנועים בשלוש שפות עם פסוק מתוך ספר חבקוק- הוֹי בּונֶה עִיר בְּדָמִים וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה. אגב, עכשיו כשחיפשתי את הפסוק מצאתי שהוא מופיע מיד אחרי הביטוי המוכר שלא ידעתי שהוא מחבקוק-  כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. לא ייאמן שמיליוני טוקבקיסטים טועים!

 

ולסיום נבואה- עג'מי הולך לזכות!

יש לי תחושה שכזו, מה לעשות.

השעה כבר מאוחרת, מתקרבת לתוצאה, אבל לא יכולתי לפרסם את הבלוג קודם כי נסעתי במיוחד ליפו, לקפה החביב יאפא בשביל להיטען באווירת האוסקרז… ושם הסתבר לי שאחד מהבעלים של הקפה, שאני מכירה שיחק בסרט! אני סופרת זאת כסימן. ההפתעה הגדולה הייתה שמכר יפואי שלי, שכן של חברה, שיחק בסרט בתפקיד הסבא של המשפחה. הייתי ממש מופתעת, כי אני מכירה אותו כבר כמה שנים, אבל בסרט, שעוד ראיתי פעמיים, הוא היה נראה שונה לגמרי והתנהג שונה לגמרי. זה כמובן גרם לי להעריך את העבודה של הבימאים יותר וכך ישבנו ושמענו זכרונות מבפנים על תהליך עשיית הסרט.

ואם טעיתי, זה בסדר, זו לא תהיה הטעות הראשונה בספירה….

עדכון

קמתי בשש בבוקר וכמו באומות המאוחדות שספרו את הקולות (אני לא לבד…) הייתי בטלפון עם חברי לספסל לימודי הקולנוע לשעבר (הספסל, לא החבר) ובו זמנית צפינו בקושי רב באינטרנט שלא זכינו.

לא נורא בשבילי עג'מי הוא המנצח, לשמוע את השמות של ירון שני וסכנדר קופטי באינגלז עם היונים המתעופפות ברקע, היה שווה את זה. כולם מוזמנים ליאפא להתנהג כאילו ניצחו… ולצפות בסרטון הקטן הזה של YNET שמראה את השחקנים צופים בהפסד שלהם. יום של שלום לכולם!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דויד  On מרץ 8, 2010 at 9:06 am

    עג'מי ניצח!

  • עידו לם  On מרץ 8, 2010 at 2:23 pm

    והדרעק הזה סמיח ג'בראן באמת דיבר מהלב וזה מה שמדאיג, מדינה פלסטינאית אחת רוצה הצדיק הזה בלי לאומיות ישראלית יהודית עברית או איזה שם שתתני לזה, ואם זה מעביר בך רטט של התרגשות את יותר הזוייה ממה שחשבתי.

  • אביגיל  On מרץ 8, 2010 at 4:51 pm

    שמחה לשמוע שהיית בהפגנה. אם תרצה לספר פה איך היה לדעתך, למה באת וכו', אשמח לשמוע. אני שמחה שהוא היה יכול לדבר מתוך הלב למרות שאני לא מסכימה איתו. כמו שאמרה עינת ויצמן ואחרים- הבמה יכולה להכיל כל מיני דעות שונות וחוסר הסכמות. אני חושבת שזה היה אמיץ להזכיר גם את הכיבוש שמתחולל בלוד, יפו, עכו ועוד מקומות. לא שיש לי פתרונות חכמים, אבל מוכרחים להסתכל במציאות בעיניים ולהסתכל על הדברים בקונטקסט רחב. הגירוש משיח ג'ראח צורם לעין במיוחד, אבל זו ממש לא הפעם הראשונה שזה קורה. לא הייתי רוצה לחיות במדינה פלשתינאית, אבל גם לא במדינה יהודית כפי שהיא מראה את עצמה היום.

  • עידו לם  On מרץ 8, 2010 at 6:50 pm

    נאורה וחילונית, ולמרות שישראל לא מציגה את החזות הזאת עדיין יש סיכוי גבוה יותר להפוך לחברה כזאת כמו שהיא היום עם רוב יהודי מאשר עם חברה דו לאומית שהיהודים הם מיעוט. שימי לב שהלאומית הפלסטינאית כמו הציונות מחולקת להמון דעות וזרמים אבל שזה נוגע לציונות פשיסטים קומוניסטים ולאומנים חילוניים הם היינו הך, בקרב הציונות יש זרמים שמוכנים להכיל את הלאומיות הפלסטינאים ומכאן נובע ההבדל. ולשאלתך למה באתי להפגנה: שיש אי צדק שהמדינה שלי עושה על רק דתי או גזעי אני מחוייב לפעול נגד העוול גם אם אני לא תומך נלהב של הלאומיות הפלסטינאית יש דברים שמדינה לא צריכה לעשות וגירוש אנשים מבתיהם נופל בדיוק בקטגוריה של אל תעשה.

  • רחל  On מרץ 9, 2010 at 3:46 pm

    מלבד הרבנים הקונסרבטיבים והרפורמים היו גם כמה וכמה יהודים אורתודוקסים, והם כללו צעירים ומבוגרים, אקטיביסטים ותומכים.

  • אביגיל  On מרץ 12, 2010 at 1:33 pm

    הערותיכם חשובות לי.
    עידו, אני רוצה לחיות במדינה חילונית-ובאם היהדות תהיה רלבנטית ושוויונית, אז גם יהודית. וכמובן שלפלשתינאים ואלו שרוצים להיות חלק תהיה מדינה משלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: