האח הקטן

על פרשת השבוע כתבתי פה בניו-אייג' השארתי רושם קצת כבד נפשית מבחינה אישית אבל גם אחלה כפי שבערך התנסחה העורכת היעילה והמפרגנת… או כפי שהאיר המטקבק הראשון על השיר של רחל- "גוועלד, איזה שיר עצוב".

ובאמת לא שמתי לב כמה שהשיר עצוב. ואיזה מזל שהתגובה הזו המשיכה לפתוח את החיוך שלי שהתחיל להתפרש מאתמול בערב עת ישבתי בשיחת דהרמה מרשימה ופותחת לב.

האמת היא שבקריאה האֶלֶף של השיר של רחל, אני מבינה כי אני לא מסכימה איתו יותר. איזה כיף! השתחררתי מעוד נטל מימי התיכון! כבר אי אפשר להטיל אחריות על חופי הפלא. אין משמעות לאורות רחוקים רק לאלו הקרובים אלינו. ואפילו אשתמש בפסוק יהודי שקופץ לי לראש- קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.

ולכן זהו.

אם אני מתרגלת ששוב ושוב האחריות אצלי, שהנשימה היא מתנה שמחזירה אותי לרגע הזה ממש בו יש לי אחריות וגם חירות אינסופית, אני מוכרחה להתנתק.

כשחזרתי לתל-אביב באוגוסט אחרי שנתיים של שיטוטים החלטתי לא לעשות אינטרנט בבית. כל יום או יומיים הלכתי לבית של חבר עובד ובמשך שעה, גג שעתיים מיציתי את ענייני. פה ושם בעבודה, ולפעמים באיזה קפה השגתי עוד שעות גלישה. ואפילו אין לי פייסבוק! איזה מזל!

לפני חודש בערך, איזו רשת חדרה לביתי והביאה לי את האור והחושך בו זמנית. ברצוני ולא ברצוני יש לי אינטרנט. לא במהירות מסחררת שמאפשרת לצפות ביו-טיוב או מה שאנשים לא עושים באינטרנט, אבל מספיק מפתה בשביל להתעדכן ברשימות או במיילים שנשלחים לי מעבר לים או מעבר לרחוב או מזמינים אותי להפגין ועוד. המחזה שהתכוונתי לכתוב בחודשים האלו מסתכל עליי בבדיחות ובלעג- לא מאמין שהוא חשוב לי בכלל.

אז זהו. אני מתחייבת פה בבלוג שאני אוהבת, באתר שאני אוהבת, שזה לא אתה זה אני. אני מקווה לעשות כמיטב יכולתי להתנתק ממך. בעיקר כי אני יכולה. בעיקר כי אני צריכה. בעיקר כי אני חופשייה ומהותי האנושית גדולה יותר גם מההתמכרות הזו, שאני יודעת שאני ממש לא לבד בה.

אתמול בערב יצאתי עם האח הקטן של חברי הטוב. לא דייט רומנטי, דייט פרקטי.

הוא צעיר וטרי בתל-אביב, אני רציתי להשלים מעגל או יותר נכון לרדוף אחרי איזו אובססיית עבר, לראות מה השתנה בה, בו כמובן. כן, זה קצת מפדח, לצאת לא לצאת, עם מישהו שצעיר ממני כמעט בעשור, אבל לפני שבע שנים בערך, לימדתי אותו איך לחנות, אז האם זה לא הגיוני שעכשיו אני אחלוק מניסיון חיי כתל-אביבית ואלמד אותו איך מתנהלים בפיק-אפ ובכלל לטפוח לו קצת על האגו הגברי שמשום מה זקוק לטפיחות. פאדיחות הם בעיניי המתבונן

וזה היה נהדר!

אומנם שילמתי לו על המשקה מבלי להתכוון לכך "אגב, הזמנת אותי לבירה" אמר כשהחזיר את העודף, ולעמדת הדי.ג'יי לא התקרבתי ואפילו התביישתי להסתכל לכיוון, אבל כמו בסדרה המטופשת והממכרת מפעם-  AND JUST LIKE THAT הבנתי שלא הייתי צריכה את כל זה. באמת. 

כמו שאני יכולה לא לצפות ולא לדעת איך נראה אפילו בדל מהאח הגדול, כמו שאני יכולה שתהיה לי טלוויזיה ולא לפתוח אותה אף פעם, כמו שאני יכולה לשנות את דעתי גם באמצע מרדף אחרי אובססיית עבר. דעות זה דבר כל-כך חמקמק ולמעשה מגביל. כמה טוב לא לדעת. באמת. כמה טוב להיות ושוב מושג יהודי- מסורה ללב. ולו בלבד. כמו שכל פעימה ושאיבת דם לא דומה לקודמה וכל רגע ורגע משתנה, גם היכולת שלי, הרגשות, המחשבות, הכל בר-חלוף ולא נשאר אותו הדבר אף פעם! ואני יכולה לשחרר את עצמי ברגע הזה ממש! בתקווה ובאמון שזה הדבר שהכי הכי יכול להועיל למי שמסביבי.

שלשום כשרכבתי על האופניים לצפון העיר, עשיתי עבירת תנועה קלה שבעקבותיה נהג מכונית צעיר האט לידי וצעק- יא מטומטמת. אמרתי סליחה וחייכתי כמה שיכולתי ודיוושתי מהר. לא ממש מהר, כי יכולתי לראות מכונית משטרה עוצרת אותו (שכן הוא נסע בדיזינגוף בכיוון האסור. ובאמת נהגים, תיזהרו, בשבועות האחרונים המשטרה שורצת שם, קצת אחרי גורדון לכיוון צפון כמובן). לא שמחתי לאידו. באמת שלא. אבל תהיתי אם הוא מתחרט שהוא קרא לי מטומטמת או חשב לנסות ולהפליל אותי לאוזניי המשטרה. ואתמול שנסעתי בדיוק בכיוון ההפוך, המשכתי לנסוע ליד רכב שיצא מחנייה והביט בי ופשוט חייכתי את אותו חיוך והוא קרא לעברי- איזה מותק שאת- או משהו כזה. חשבתי לעצמי, אז מה אני? מותק או מטומטמת? כמובן שלא זה ולא זה וגם זה וגם זה. ועוד ופחות ובעיקר עדיין בעלת המושב לראות את כל זה.

מצחיק, אני רואה את הקושי בללחוץ על מקש ה-"לפרסם" של ההתחייבות הזו. את כל המחשבות כמו- בכל זאת עכשיו שישי-שבת וחופש ומותר לי.

אבל כמו שאני אוהבת בעולם הדהרמה- אי אפשר להיכשל. הדין הוא בפני עצמי. עצמי שאפילו אי אפשר לתפוס ולהגדיר. איזה כיף לי! אמרתי אתמול שאני יודעת שלא חסר לי שום דבר, אבל מרגישה שחסר לי. והנה היום, למרות שכלום כביכול לא השתנה, שוב לא חסר לי כלום. די מדהים העולם הזה. וכן האינטרנט הוא חלק ממנו, וגם זוגיות וגם לפרסם ספרים שיימכרו בשקל או בשמונים או לא יימכרו בכלל. עדיין אנחנו ברי מזל ובחירה שאנחנו יכולים לראות את כל זה וכמו בעוגה טעימה יכולים לבחור איזה נתח נבלע וכמה.

 

ולסיום, כי בכל זאת יש עולם ממשי של עוולות- הפגנה נגד האלימות המשטרתית. ההפגנה תתקיים ביפו מחר בשבת, באחת בצהריים.

בל"ד, חד"ש, התנועה האיסלמית בשני פלגיה, האגודה למען ערביי יפו, המועצה האיסלאמית, האגודה האורתודוכסית והועדה העממית היפואית מזמינים

הפגנה נגד אלימות משטרתית

יפו היא לא הפקר לגזענים

לא נסבול יותר אלימות והשפלות

 

לפני מספר שבועות הותקפו שני צעירים יפואים על ידי עובדי חברת אבטחה במדרון יפו- בעקבות התקיפה אושפז אחד מהם במצב קשה עם שטף דם במוח. כמה ימים מאוחר יותר פשטה המשטרה על בית בפרדס דקה, בו שהתה באותה העת תינוקת בת מספר חודשים, תוך שימוש ברימוני גז מדמיע. זמן קצר אחר כך דווח על מעצרם של שלושת הצעירים קובטי ופרא, ועל ההתעללות הפיסית בהם בעודם כפותים בתחנת המשטרה. נראה שרבים מהשוטרים ואנשי חברות האבטחה רואים ביפו ותושביה הערבים מקום לפורקן הגזענות שלהם. כידוע, מרבית התלונות המוגשות למח"ש נסגרות בלי פתיחה בהליכים, כחלק מתסריט ידוע מראש במסגרתו התוקפן חוקר ושופט את עצמו. כל המקרים האחרונים האלה מצטרפים לסדרה בלתי נגמרת של אלימות גואה נגד ערביי יפו, כחלק מאווירה גזענית הולכת ומחריפה. לא נשתוק על התוקפנות נגדנו.

אנו דורשים:

למצות את הדין עם האחראים

לחקור את האלימות המשטרתית ע"י ועדה עצמאית

מעיריית ת"א לפטר את חברת ש. ניר המופעלת על ידה בנמל ובמדרון יפו

 

תושבי יפו והכוחות המתקדמים – יחד נשמיע את קולנו ונעמוד מול הגזענות. אנו מזמינים אתכם להצטרף להפגנה, כי שתיקתנו היא אישור להמשך התוקפנות

 

אנו מזמינים אותכם להשתתף בהפגנה גדולה ביום שבת 6.3, בשעה 13:00.

ההפגנה תצא מכיכר השעון ותסתיים ברחבת תחנת המשטרה בסלמה.

כוחנו באחדותנו

 
לפרטים נוספים ניתן לפנות ל: פאדי שביטה 050-4859046, סאמי אבו שחאדה- 050-4435996

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טובי  On מרץ 5, 2010 at 2:44 pm

    לנשמה שלך

  • מוטי סגרון  On מרץ 5, 2010 at 3:09 pm

    למה לא נבוא נשפוך מים על מתפללים יהודים בבית הכנסת יהיה אחלה
    WEIRD

  • אסף  On מרץ 5, 2010 at 4:35 pm

    לא כ"כ מובן מה רציתם לומר. יכול להיות שזה משהו מכוער?

  • אמונה  On מרץ 5, 2010 at 7:51 pm

    קודם כל, תודה על המאמר בנושא "כי תשא" והכביסה – הוא באמת יפהפה.

    אני רק חייבת לומר שאינני מסכימה איתך לגבי מה שכתבת כאן על שירה של רחל:

    <>

    שיר אינו משהו שעלינו להסכים או לא להסכים איתו, בעיקר לא שיר כזה, שאינו אלא הבעה כנה של כאב עמוק שמקנן בלב..
    את למעשה ביטלת את כל העצב שלה ואת המשמעות שבו ונראה כאילו באת אליה בתוכחה, כאילו אמרת-
    "מה את מתלוננת? הכל באחריותך הרי. שוטה"
    אני לא חושבת שיש מקום לאמירה הזאת בכל עת
    להטלת האחריות, להאשמה
    ובעיקר לא במקרה הזה,
    כשמדובר בשיר, בוידוי חרישי, בתחושות אמיתיות שנולדו מתוך רגעים מיוסרים ללא סוף,
    וכל זה על ערש דווי. וזה העיקר.

    רחל ידעה גם תחושות אחרות
    כמו למשל בשיר היפה שכתבה לא.ד גורדון בשעת יאוש עמוק:

    "הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

    דָּעַךְ הַיוֹם.

    זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

    וְהָרֵי רוֹם.

    סְבִיבִי הִשְׁחִיר מֶרְחַב שָׂדוֹת

    מֶרְחָב אִלֵּם;

    הִרְחִיק שְׁבִילִי – שְׁבִילִי בּוֹדֵד,

    שְׁבִילִי שׁוֹמֵם…

    אַךְ לֹא אַמְרֶה פִּי הַגּוֹרָל,

    גוֹרָל רוֹדֶה,

    אֵלֵךְ בְּגִיל לִקְרַאת הַכֹּל,

    עַל כֹּל אוֹדֶה!"

    ארבע השורות האחרונות היו אולי זוכות להסכמתך
    אבל שוב, שיר אינו מבקש מאתנו להנהן או להניד ראשינו בשלילה אחרי כל שורה
    זוהי רק הזדמנותנו להשתתף בתחום האינטימי
    ביותר שבין אדם לבינו
    מקום קדוש, שבו צריך להשיל את חרבותינו, הן דיעותינו הקדומות
    גם אם אחת מהן היא שאין לערוג לחופים רחוקים…
    הערגה של רחל יפה מאין כמותה
    ונכונה מאין כמותה
    ונובעת מאמונה עזה בדרכה
    ובזה אני לפחות מוצאת רק יופי…

  • אביגיל  On מרץ 6, 2010 at 1:26 am

    טובי ומוטי- השאלה של אסף רלבנטית גם בשעה מאוחרת זו של הלילה. התשובות קצת פחות. תודה אסף. אם מסתכלים על זה כשירה לא טובה או כבדיחה רעה זה סביר ביותר.

    אמונה- את צודקת! וממש תודה על השיר שהוספת של
    רחל שיש לי את ספר שיריה וצילומיה מאז הבת-מצווה. הוא עובר איתי כל השנים.
    כששמתי את זה בפרשה, זה היה בדיוק מהמקום עליו את כותבת- זו שירה ויש בה הבעה כנה כפי שאמרת ולא עניין של להסכים או לא.
    פשוט לאחר ההערה ההיא שמישהו כתב שהשיר עצוב, קראתי אותו שוב ופתאום ראיתי שהוא כבר לא מדבר אליי אותו הדבר כמו פעם. את צודקת שזה לא עניין של להסכים עם שיר, עם אף שיר, ובטח שהוא עדיין משובח ונוגע ומאוד אהבתי את המילים היפות שלך- "הערגה של רחל יפה מאין כמותה".
    ובכל זאת משהו בי מרגיש פחות קשור אל השיר כמו בעבר, פחות מרגיש את האינטימיות שיש לי עם המילים והתחושות. חלילה לי מלהאשים את רחל! מי שמני. מה שכתבתי בפרשה בדיוק מחזק את זה שלכל התחושות והרגשות יש מקום. שמחה שנהנת מהפרשה ושוב תודה.

  • מוטי סגרון  On מרץ 6, 2010 at 4:28 am

    העוירון, והראיה הצרה, וההיתממות ערביי יפו או חלק מהם נוהגים להיטפל ליהודים בבית הכנסת אלימות משטרתית רעה ולא נכונה והיא מופעלת גם על יהודים ואתם נזעקים רק כשמדובר בצדיקים הערבים של יפו זה עיוורון. ואנשים מסוגכם מעוררי רחמים

  • מוטי סגרון  On מרץ 6, 2010 at 5:49 am

    אפשר להבין אפוא מניין נובעים תסכוליו של השמאל הרדיקלי בישראל ולאן מועדות פניו. נכון, פעיליו אינם שוקטים על השמרים: הם מפגינים יד ביד עם פלסטינים, מתקוטטים עם חיילי צה"ל ועם שוטרי מג"ב ליד גדר ההפרדה, עורכים אירועים "אלטרנטיביים" בתגובה לחגים לאומיים ויוזמים מיצגים של אמנות מגויסת. האינטליגנציה האנטי-ציונית, מצומצמת בהיקפה אך חסרת מנוחה וקולנית, מפרסמת מאמרים, מוציאה לאור ספרים ומתעדת באובססיביות את העוולות שמחוללים, לטענתה, הממסד הציוני וכוחות הכיבוש. עם זאת, יש משהו מטעה בפעלתנות הזו; היא עשויה לעורר רושם של מעורבות עמוקה במרחב הציבורי המקומי, אך הדחף המניע אותה כיום דווקא מרחיק אותה מן הזירה הזו. חזית ההתנגדות הרדיקלית למדינה היהודית אינה מעוניינת באמת בנטילת חלק כלשהו – אפילו מעמדה אופוזיציונית – בסדר הישראלי; היא נואשה ממנו זה מכבר. היא מחפשת את הדרך החוצה.

  • אסף  On מרץ 6, 2010 at 4:24 pm

    אתה מנצל את בימת התגובה להצהרות כלליות בדבר עמדתך הפוליטית אבל לא ממש מתייחס לא לבלוג היפה של אביגיל שההודעה מתכשכשת מזנבו בלבד ולא לעצם הדברים הכתובים בהודעה. האם עוול אחד מצדיק אחר?
    "זמן קצר אחר כך דווח על מעצרם של שלושת הצעירים קובטי ופרא, ועל ההתעללות הפיסית בהם בעודם כפותים בתחנת המשטרה. נראה שרבים מהשוטרים ואנשי חברות האבטחה רואים ביפו ותושביה הערבים מקום לפורקן הגזענות שלהם. כידוע, מרבית התלונות המוגשות למח"ש נסגרות בלי פתיחה בהליכים"

    אני לא מכיר אישית את הנושא אבל מתוך היכרות כללית, כתושב המדינה, עם המשטרה ומתוך אינטרס שלי כתושב, אני חושב שחיוני להקפיד לחקור ולבדוק ולהוקיע ברמה כל גילוי של אלימות משטרתית. אין אפוטרופוס לכוח. ואם זו גזענות היום אז מחר זה פרצופו המכוער של אזרח תמים -אולי אתה – שיחוף סטירה על לא עול בכפו, מכפתו הפאשיסטית של איזה שוטר עטור בהילה של כוח קדוש;חשוב לפיכך העמיד את רשויות האכיפה בארץ על מקומן אם הן חורגת ממנו, מפני שלהווה ידוע לכולנו כי כולנו אנשים – גם הללו הממונים על שלומנו.

  • מוטי סגרון  On מרץ 6, 2010 at 5:55 pm

    הכול נכון, רק מדוע בחסות או בשיתוף של בל"ד והתנועה האיסלאמית העבר מלמד ששלום וצדק אינה דרכם של התנועות הללו ויש להתרחק מהם אבל זו זכותכם, כמוך "אין הצדקה לאלימות משטרתית מכול סוג ויש לבער את התופעה מהשורש אתכם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: