פצע

שם הפוסט כשם הספר שאני שקועה בו בשבוע האחרון. בינתיים עוד באמצע, אבל הוא בהחלט מהספרים שמדברים עם החיים שלי. מטעין אותם, מאיר אותם ומדבר דרכם. כמה קשה לכתוב אמת. לדבר נכון. כמה חוקים יש בהרבה תרבויות על דיבור נכון, על שימוש מדוייק במילים, על פוטנציאל המילים להרוג ולהרוס עולמות, ובכל זאת כמה שקריות יש במילים, ביחסים שמבוססים על מילים שיוצרות פצעים. ושוב מילים כדי לנחם ולרפא ולחבוש אבל גם אז תמיד מסתננות מיליות קטנות של יוד צורב.

על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י  כתבתי משהו "מהודק ומנוסח היטב" כדברי העורכת הטובה שדורשת ממני למרכז את מחשבותיי. ודווקא השבוע הזה היה אחד השבועות היותר מפוזרים בחיי.

השבוע סוגי פצעים שונים ומשונים הסתובבו לידי ובתוכי כאילו התאשפזתי שוב בחדר מיון. נפתחים ונסגרים, מתגרדים על עצמם ונאחזים בתחבושת בכל הכוח, כל הרקמה העדינה הזו, המגינה עלינו, כל-כך שברירית והגבולות לא ברורים בה. מי אני, מה אני רוצה, איפה אני חופשייה ואיפה אני כלואה, איפה יש פצע אמיתי ואיפה זה כאבי פנטום בלתי נגמרים ומתוחכמים.

משהו בבילעין נסדק בי, מאז שישי שעבר, הלב הפתוח מתכווץ ביתר קלות מול כל הערה ונותן לכעס ולטינה מקום, טינה היא מוגלה וכעס, טוב כעס זה רעל.

ובתוך כל זה האני היודע, האני שרוצה לכתוב משהו מהודק ומנוסח היטב. בעיקר רוצה לכתוב את עצמי אחרת. אני נמצאת איפה שאני היום בגלל נסיבות שאני יצרתי. לוקחת עליהן את מלוא האחריות. אבל מעכשיו רוצה משהו חדש, איך מסובבים את מיכלית הדלק הזו במהירות, בלי להשאיר פצועים.

ויש הרבה פרחים בדרך, פרחים שמזכירים לנשום, שמעניקים יופי, פרחים בדמות חברים טובים או משוררות כמו חגית גרוסמן שגם בלי ניקוד מפתיעות ונותנות השראה וטעם להמשך מילים שאולי יוכלו לרפא מישהו, מישהי, כנראה בעיקר אותי.?.?. 

ושוב פצע

השבוע הכנסנו לשפת הצחוקים שלנו (צחוקים מרירים הנאמרים מתי שהמציאות לא נענת לצו ליבנו- ולאחרונה בעיקר בהקשר לדייטים לא מוצלחים, מקור השפה נמצא בכיתוב יצירת האומנות הזו של רוי ליכטנשטיין-  maybe he became ill and couldn't leave the studio) והפעם משפט שבחור אחד כתב לי "צפי לטלפון בקרוב". למה חוסר היושרה הזה? למה אי אפשר לכתוב- זה לא מתאים עכשיו, או הייתי רוצה לאהוב אותך עד סוף ימיי אבל זה לא יתאפשר לי, משהו, הכל, אבל לא שקר קטן, תמים אך מפעיל שכזה. לא, לא עברתי שבוע של המתנה, ממש לא, ובכל זאת, לפגוש הונאת דברים כשאת גם כך במצב שפוף, לא תענוג גדול. בכל זאת כיף שמהר מאוד, אימרת השפר עברה לגיזרת ההומור. כל השבת בצפון אזכה להתענג…..

ומתוך פצע של עדי אבלס:

"ואולי בכלל אין דיאלוגים בעולם. אתה רואה שני אנשים מדברים זה עם זה והלב מתרחב, הנה יש כאן דיאלוג, אבל בעצם יש כאן סחר חליפין של מונולוגים, זה כנראה עושה להם טוב לנאום בחברה, ככה הם מרגישים פחות בודדים בעולם." (60)

"צץ ועולה במוחו של דניאל רעיון מוזר, מהפכני אפילו, שאולי בכלל אין מונולוגים בעולם, רק דיאלוגים. אבל הרי רק אתמול, עם מרתה במשרד, צץ באותו המוח רעיון הפוך, ולהתבטא צריך, אי אפשר לחסום את שני הערוצים השימושיים האלה, וכבר מתגייס המוח הפורה ליישוב המשבר; זה אינו אתגר קל, אבל להמציא ערוץ חלופי קשה יותר". (81)

 "לא קל, ואולי גם בלתי אפשרי, להתקרב אל בני-אדם ולהישאר קרוב אל עצמך, פלא שיש עוד להטוטנים שמסוגלים לזה". (116)