תביאי לבילעין צעיף עבה, נגד הגז מדמיע

על פרשת השבוע- תרומה כתבתי פה בנרג'י 

אני מרוצה ממה שכתבתי ואפילו יש לי כמה מילים להוסיף על המושג נדיבות, אבל איפה שאני נמצאת עכשיו נמצא כל-כך רחוק מנטאלית מאיפה שפתחתי בו את הבוקר. (בשבע בבוקר). כך שכל המילים היפות והלא דומעות והלא פגועות ולא מושפלות ולא מאוכזבות ולא עצובות וגם לא מתוסכלות נמצאות איפה שהוא בחלל הבית ואני אלך לישון ואקווה שחלק מהחוויה הנוראית של בילעין פחות יכאב לכשאקום.

"תביאי צעיף עבה, נגד הגז המדמיע" כך כתבה לי החברה והמורה שלי ליוגה כשהכינה אותי לנסיעה לבילעין.

זה הפחיד והרתיע אותי. וודאי שהפחיד, אבל בחנתי את תחושת הפחד כל חמישי בערב וכל הנסיעה הבוקר לרכבת מרכז ונתתי לו להיות איתי.

מאוד מהר הפחד נעלם ותחושה של אופטימיות ואמון החליפו אותו. כשקיבלנו תידרוך ברכב, ובכלל ברובו הגדול של היום, הצעיפים נשארו בתיק, מקסימום הסתירו מהשמש. 

היום התחיל כל-כך יפה בזמן שסיירנו ברחבי ישראל מחשש להתעכב במחסומים- יש רשות לעכב עד שלוש שעות. ראינו כלניות ושקדיות והתנחלויות עם בתים מרשימים וכמה כפרים הנחצים בכביש חדיש ומטעי זיתים שאיש לא יכול לגשת אליהם ומחסומים. כמובן מחסומים שעברנו חלק.

והוא נמשך יפה כשהגענו לבילעין וקנינו פלאפל טעים בשלושה שקלים ופחית קולה בשניים והיה מזג אוויר מזמין ואנשים ששמחו לראות אותנו והזמינו אותנו לביתם.

וגם כששמענו במשך שעה את נאומי ראש הממשלה הפלסטינאית- סאלם פיאד ועוד אחמי"ם בערבית היה נעים. 

ובטח כשדיברנו עם צעירים משכם שעולה להם שלוש מאות שקל להגיע באופן לא חוקי לחוף הים של ישראל.

וגם לצעוד באווירה לא אלימה עם משפחות פלשתינאיות וילדים וזרים מספרד, גרמניה, קנדה ועוד ואפילו היה נעים לראות את כתבי ערוץ 2 שהרימו גבות של כמה פעילים ותיקים.

כל זה היה נעים. כאילו לכבוד ראש הממשלה ולכבוד חמש שנות המאבק שגם רשמו ניצחון קטן בדרך, (קטן כי כלום בינתיים לא השתנה וגם עדיין 40 מאדמות הכפר נמצאות מעבר לגדר) היה נדמה שצה"ל מכבד את הזכות של תושבי העיירה הקטנה להפגין.

בעודנו משתרכים ושרים הגענו לנקודה בה אפשר היה לראות שחלק מהאנשים חצו את הגדר העשויה מגדר תיל (כך שברור שזה שקר כשמדווחים שזה יעלה לצבא מאות אלפי שקלים) לא היו חיילים באופק וזה היה נראה כמו מסיבת כיתה של ילדים שהמורה לא נמצאת בחדר. אנשים עלו על המבנה הצהלי והניפו דגלים.

למה הנפת דגלים זה דבר כה מאיים?

ואז זה קרה, שנייה אחר שבחור גרמני שעמד וצפה במתרחש איתנו אמר לנו- איך ישראל מרשה לעצמה להשתמש בגז, ואני הגנתי ואמרתי שזה לא אותו דבר. זה לא גז שהורג. (למרות שבתדרוך הנהדר נאמר לנו שהתחושה שהגז יוצר זה שבא לך למות, אבל צריך לזכור שזה לא כך ולשמור על קור רוח ולהתרחק ממנו) אז תוך כדי הדיבור עם הבחור הגרמני, כמו בסרט מצוייר הגיחה מכונית רובוטית לבנה וירתה זרנוקי מים ירוקים. למכונית קוראים בואש ועל אף שהיינו מאוד, אבל מאוד רחוקים, תוך רגעים הריח הנוראי, ואני מדברת על ריח ממש ממש נוראי הגיעה לאפינו וכולם התחילו להתפזר לצדדים ולהביט הצידה באי נחת ואז זה קרה- צרורות של יריות לאוויר שפלטו לכל עבר את הגז המדובר.

 ושוב, היינו ממש רחוקים, אבל תוך שניות כל העור צרב, הקיבה עלתה ורצתה לצאת בצורת קיא, הגוף נחלש, הדמעות זולגות והגרון נחנק מחוסר יכולת לנשום ואנשים רצים לכל עבר, יותר נכון חזרה לכיוון הכפר. את חושבת רק להימלט, על הישרדות, רק על הזוועה שהצבא של המדינה שלי שפעם הייתי שייכת לו עושה לך את זה. את חושבת על ההבדל מול גרמניה ועל איך פליטים נסים מביתם.

גייסתי את כל התרגול הבודהיסטי שלי ולא ייצרתי כעס כלפי החיילים האלימים ללא סיבה והייתי רק בכאן ובעכשיו תוך שאני מרגישה רצון להתנצל אל כל מי שהולך ומשתעל ויורק לידי.

גועל נפש יהיה המינוח הכי מדוייק לתאר את המצב. בכל האספקטים.

כשהגעתי למקום שבו עקבות הגז קצת דעכו התיישבתי על גדר אבן ליד כמה אנשים ופרצתי בבכי. אנשים חשבו שזה בגלל המהלומה הפיזית, אבל זו הייתה הנפש.

איזו מציאות אנחנו חיים בה? איך אנחנו מתייחסים לאנשים שלקחנו מהם את אדמתם ועכשיו מונעים מהם לנוע בחופשיות על מה שנשאר ממנה? לקחנו להם את הזכות להתלונן על כך. אילו אמצעים זדוניים יש לנו באמתחתנו? מי החיילים שמרשים לעצמם, שמסוגלים ללחוץ על ההדק של האמצעים הללו, מבלי לחשוב על הילדים שצריכים לגדול עם זה.

כשהתאוששתי, וראיתי את החברה, נפלתי בזרועותיה ובכיתי עוד ועוד שעה ארוכה. התחושה היא שאני עדיין בוכה. פעילים ישראלים שאלו מיד אם זו הפעם הראשונה שלי בבילעין. לא ייאמן שאפשר להתרגל לזה.

תעשו לי ולעצמכם טובה. תיקחו צעיף ממש עבה, תשמרו על קור רוח שעה שאתם נסים מהצבא האמור להגן עליכם ואל תאמינו למה שכתוב בחדשות על האירוע אלא אם כן כתוב שם- לפחות תנו להם להפגין, לפחות אל תתייחסו אליהם כמו אל חיות!

ולמי שעוד לא קרא את הפסט המצויין והמעודכן של עידן על מה שקורה בפרשת בילעין- כולל לחברים שאמרו לי- "אבל הם השיגו כבר ניצחון בבג"ץ" מוזמן. 

ואני רוצה להוסיף את התגובה שלי אצל עידן גם פה. עידן פירסם את התמונה של השתלטות הפלשתניאים על המוצב הנטוש זמנית ואני כתבתי:

וזה היה יפה לחזות בזה אבל מה שעצוב זה שלרוב האנשים, הולכים להציג את זה כאילו הם עשו דבר שלילי. ועוד יותר עצוב זה שחיילי צה"ל התחבאו ופתאום הגיחו, בעצם כמו נתנו להשתוללות להתרחש ואז הגיעו ובאלימות פיזרו את ההפגנה תרתי משמע. הם לא היו שם כל הזמן והיו פעילים שאמרו שאולי בכוונה הם אפשרו את ההריסה של הגדר, כדי שיהיה אפשר אח"כ להאשים ולהסלים את המאבק. מרחוק זה קצת היה נראה כך. 

 

ופה אוסיף שלא ראיתי את השידורים של הערוצים על הפרשייה (שלצערי תישכח מחר) שחשוב לדעת שחלק מהדימויים הגיעו לערוץ 2 מתוך אנשי השמאל כיוון שאנשי הערוץ לא היו קרובים להריסת הגדר אלא ראיינו אנשים שהלכו בפסטוראליות בצעדה הלא אלימה..

אני עדיין מרגישה כאילו חזרתי מהלוויה של מישהו. אולי של חלק מהתמימות שלי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On פברואר 19, 2010 at 8:05 pm

    כמה מוכר.
    המים הירוקים. הריח הנורא. הצריבה והמחנק בריאות… מזל שאצלכם זה לא היה מלווה בכדורי גומי ופלסטיק.

    ובא לציון גועל.

  • עידן  On פברואר 19, 2010 at 8:27 pm

    עדות חזקה.

  • עידו לם  On פברואר 19, 2010 at 9:18 pm

    http://www.notes.co.il/merhav/65229.asp

  • אביגיל  On פברואר 20, 2010 at 12:22 pm

    אסתי- זה כל-כך מוזר ואבסורד שאנחנו שמחים שלא היו כדורי גומי וכו' זה מעקר את העניין שהוא כל-כך כל-כך חמור. אותו גרמני צדק- להתיז בצרורות יריות גז על ילדים, נשים וגברים שרוצים להביע את מחאתם? איפה אנחנו חיים?
    ולגבי פוסט ציונים, אני מקווה שיום אחד מישהו, אולי אני יוכל להסביר את השקריות של הטענה הזו, את האבסורד הברוטאלי והדכאני ועצימת העיניים שיש בה. אם מציון כזו יוצאת תורה, מה לי ולה.

  • אבנר השני  On פברואר 20, 2010 at 4:37 pm

    מכיוון שהגבתי מדי פעם בבלוג הזה תחת השם אבנר, יש לי עניין רב להצהיר שאינני אבנר המגיב הראשון לפוסט הזה.
    הבהרה זו חשובה לי במיוחד, מאחר ואיני מסכים למילה אחת המתוארת בפוסט ובתגובה של אבנר הראשון.
    לאורך הבלוג שלך מצטיירת דמותך הצדקנית משהו, שמחפשת במאמץ רב להיות מרכז להתרחשות חשובה.
    את מצטיירת כמי שמנסה "לתפוס טרמפ" על אירוע ש(אולי) יש לו חשיבות ציבורית באמת (יצחק לאור, הרב אלון) אך במקרה שלך נתפס בעיני במקרה הטוב כפאתטי.

  • avivsky  On פברואר 20, 2010 at 8:08 pm

    תודה אביגיל!
    כך צריך. להיות שם, לדבר, לצעוד, להזדעזע, לא להצטרף למעגל השנאה, לבכות…
    ואז לחזור הביתה ולספר.

    אביב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: