הקשר של האופרה פאוסט לפרשיות המיניות האחרונות

החלטתי לשים את הפוסט הזה, בקטגוריה של חוץ לארץ. אם לא המציאות, אולי הדמיון ייקח אותי לשם….

ישבתי באופרה {אגב המצויינת, ואגב אם אתם מעל גיל שישים, חיילים או סטודנטים (או מכירים מישהו בקטגוריה הזו) אפשר לקנות כרטיס בחמישים אחוז שעתיים לפני האופרה. כן, זה עדיין יוצא ביציע ב 87 וחצי שקל, אבל אחרי שראיתי איך אנשים מוציאים סכומים גבוהים בהרבה על פרחים ומתנות ליום האהבה-אמא זה ממש לא הרבה} ונזכרתי בשנה השנייה שלי ללימודי קולנוע.

הקורסים שהכי השפיעו עליי היו של פרופסור אורלי לובין שהרביצה או יותר נכון הזינה את תלמידיה בפמיניזם ושל ד"ר יוסי פירסטטר ז"ל שלימד אותנו חשיבה ניאו-מרקסיסטית וביקורתית שחושפת את ההגמוניה כמעט בכל יצירת אומנות.

לנוכח הפרשיות של המטרידים 'רמי המעלה', ובכלל עיסוק בפריצות מחד ובהגבלות על מיניות שאנחנו חיים בהם לא יכולתי שלא, ובעצם זה לא נכון, מבלי שרציתי, צצה העין הביקורתית שלי, כמו זו שהייתה לי בשנה השנייה ללימודי הקולנוע. עין שרואה את הייצוגים של נשים וגברים בטקסטים הכי מכוננים של התרבות ומתפלצת! עין שרואה את מנגנוני הכוח- אלוהים אל מול השטן וחוטפת בחילה- חברים, שניהם לא קיימים באותה מידה!

נדמה לי שבזכות התרגול שלי לא התעצבנתי סתם, אלא פשוט ראיתי את זה. ראיתי את זה בכל החושים כי עובדה שנהנתי. המוזיקה הייתה מצויינת ומבוצעת לעילא ולעילא, הזמרים נפלאים וכלי הקשת המרובים תמיד עושים לי את זה! 

ובכל זאת ראיתי. את הסצנה של הגיהנום עם הנשים המעורטלות, אגב גם המבקר לא החמיץ זאת ועל אף שהוא כותב  יפה על האופרה עצמה פה בידיעות, בכל זאת, נימת הדברים מבהירה את מה שאני מתכוונת אליו. וגם זה שהאישה ששכבה לפני החתונה ונכנסה להריון (כמובן מיד וזה מסביר למה כל-כך הרבה חברות שלי לא מבינות למה כ"כ קשה להן להיכנס להריון, זה אמור להיות קלי קלות בסרטים הוליוודים) אז רק האישה היא חוטאת אבל הגבר יוצא מזה בקלי קלות וכשהוא אומר שהיא רצחה את התינוק אז הוא מדבר על התינוק שלה ולא שלו. וכמובן האהבה שלה סוחפת אותה ולא משנה כמה חרא הוא יתייחס אליה, האהבה שלה אליו לא עוברת. עד שזה מגיע כמובן לעניין מוסרי אבל זה בסוף ולא כל אישה זוכה להתגלות….

וראיתי את הכנסיות החשוכות של פעם שנותנות מקום לכמרים להפחיד ולהטיף מוסר וכמה כוח היה להם ועדיין יש על הציבור. וכמובן שראיתי את המלחמה. מלחמה שתמיד מהללת את חייליה ולא רואה איך הם מביאים הביתה את הלחימה, את הצדקנות וההצדקה העצמית, את תחושת המגיע לי ואת חוסר היכולת להסתכל לאנשים בעיניים בחמלה, אפילו אם זו אחותך.

במסגרת קורס שאני מלמדת בישיבה החילונית העוסק באחים במקרא ובימינו הגעתי לסוגייה מעניינת. לימדתי את אונס דינה, שם שני אחיה יוצאים לנקום את נקמתה באלימות מטורפת וברוטאלית תוך שהם מתעלמים מצרכיה, רצונותיה ומיקומה הפיזי של הנאנסת. גם כשאבא שלהם מעז לנזוף בהם קלות הם מסכמים את מעשיהם בשאלה "הכזונה יעשה לאחותנו?" הטקסט השני היה אונס אמנון ותמר. גם שם, ניסיתי להראות לתלמידים את הקשר בין כוח שהאח הנוסף- אבשלום- צובר לעצמו בעקבות מעשה האונס. הוא רוצח את אמנון אבל זה במסגרת כללית של מאבק על ירושת המלוכה של דויד. בשני המקרים האונס הוא תירוץ לאחים לצאת למאבק פוליטי כביכול מדאגה לאחותם. ואני אומרת- אם כזו דאגה מי צריך אחים. (וזו הגזמה כמובן, למקרה שאחי קורא…)

הקבוצה שאני מלמדת ממש התקשתה לראות את מה שהתכוונתי אליו, הם בני תשע-עשרה, לפני גיוס, היה קשה להם להבין למה אני מתכוונת שאני אומרת שהמשפט "הכזונה יעשה לאחותנו?" לא נובע בהכרח רק מדאגה וטוב לב, אלא הוא משפיל ולא נותן לה שום עמדת כוח.

אני רואה שנסחפתי ואני לא מעבירה היטב את מה שכתבתי בכותרת. אבל זה לא שזה פופלאריות זולה, הפרשיות האלו מעצבות עוד משהו בתפישה שלנו, מערבבות את השחור והלבן שאנחנו מתובנתים לחשוב בו ולפעול מתוכו וכנראה שעייפתי מלעסוק בפרטים.

שתי הפרשיות מעציבות אותי, גם בגלל הנאשמים שאני בעקיפין מכירה ועוד יותר מכך על המשפחות שלהם שעוברות את הסיוט ובעיקר עלינו שזה פני האנשים שמקבלים מהציבור כוח. ואולי הפרשיות חושפות את המציאות כפי שהיא, ואולי צריך לשמוח על כך. התמוססות של שחור ולבן אל תוך הרבה אפור. ועכשיו צריך לחשוב מה עושים עם זה ואיך משנים או ממשיכים לצבוע אחרת את פני המציאות?

ו2 תוספות מאוחרות שראיתי ברשת ונראה לי שמתאימות לפוסט הזה ולזה שקדם לו שכל-כך הרבה כניסות היו אליו עד שהוא עקף את הפוסטים הקודמים שכיכבו כנצפים ביותר והוריד מהרשימה את הקשר בין גלעד שליט ליוליסס.

אחד מתוך גלריה/עכבר העיר, לא מצליחה להבין את הסדר הפנימי שם, שכותב בנימוס על הכפשת השמאל כשמאל ובכלל על התפיסה של איש אשם מתוך מגזר אליו הוא משתייך. אני די מסכימה עם האבחנות שלו

אבל כפי שאני מבינה מתוך פוסטים של אנשים ברשת, אם זו כל התגובה של הארץ לנושא, זה באמת מגוחך. כלומר חוסר התייחסות למעשה עצמו ולאחריות של האדם עצמו.

במיוחד אהבתי את האבחנה של יוסי גורביץ' לביקורת שמתקשרת לפאוסט שאגב רוצה את נעוריו בחזרה רק כדי להיות עם נשים אותן הוא מתאר רק כ-יצר:

{פסקת המפתח בטקסט של אלון עידן אומרת "בני אדם הם בני אדם, ולצד אמונות שהם מחזיקים וערכים בהם הם מאמינים, הם נאלצים כל העת להתמודד עם יצרים גועשים, גבולות נפשיים מטושטשים ומאוויים בלתי מסופקים. ההתמודדות הזאת נגמרת פעמים רבות בכישלון, ועל הכישלון הזה הם מחויבים בדין. "

כלומר, אליבא דעידן, אונס הוא משהו שבני אדם עושים כי הם בני אדם. זה טיבם. כביכול כל גבר ניצב כל הזמן בפני הפיתוי לאנוס ואיכשהו עומד בזה. וגם זה, אני מניח, סוג של קו הגנה.}

והדבר השני זה משהו שכתבה עינת ויצמן במעריב. מאוד אהבתי את מה שכתבה ויפה שהם מפרסמים את הדעות החשובות שלה. מוזר או אולי לא מוזר שבינתיים אפילו את הפעילות השבועית של השמאל- הנסיעה לבילעין ביום שישי מתקשים לארגן.