על פרשת השבוע, משפטים, כתבתי פה בנרג'י. אני אוהבת את מה שכתבתי שם ומקווה שזו תהיה לי תזכורת תמידית לא להיות עבד לפחדים, לאוטומאטים השליליים ולתשוקות שלי.
מאוד יכול להיות שאני צריכה להחליף את הכותרת של הפוסט. מאוד יכול להיות. למה לי להסתבך בשביל רייטינג וירטואלי. ובכל זאת. הלימוד שלי, השבוע הזה, כל הזמן נע בין וירטואליות לממשות. בין פחדים דמיוניים (להצהיר כך לאן אני שייכת? ולאן בדיוק אני שייכת? האם זה בכלל מקום?) לפחדים מתוסרטים (סרט לבן! המצויין והמצמרר של מיכאל הנקה) לפחדים קונקרטיים (כמעט להתנגש עם האופניים ברכב בגלל טעות שלי).
הפרשה שהסעירה את הבלוגייה הגיעה גם אליי. והייתה חלק גדול בלימוד הזה. כמה פחדים ומחיקות ודמיון עברו בין המקלדות. כמה שמחה לאיד, כמה מחשבות שווא וצרות עין. גם כמה אמת ואומץ ויכולת ללכת כנגד הזרם ושוב כמה שיכחה וחוסר אונים והרצון לשחרר את הצדק לחופשי ולשנות את פני החברה הפאלוצנטרית והדכאנית שאנחנו חיים בה.
גם אני יודעת בדיוק למי מתכוונים, ולצערי, מהכרות עקיפה-ישירה, גם אני לא מאוד מופתעת. בזמנו הכרתי את חנן גולדבלט וברגע שיצאו השמועות הראשונות, אמרתי לעצמי ולסביבתי שברור. האם היה משהו שיכולתי לעשות? שאלה טובה.
האם עכשיו יש מה לעשות? חברתי לדרך, יולי, עושה את זה. הדרך שלי היא להמשיך בדרך ההומאניסטית-רדיקלית-פמיניסטית שלי. להעביר שיעורים בישיבה החילונית שמצביעים על שורשי ההגמוניה והתפיסות החברתיות שאנחנו חיים בה ולהציע לתלמידים דרך אחרת להתמודד עם הטקסטים המכוננים. או לאפשר את כלי המדיטציה לאנשים בשביל לתת להם הזדמנות לגעת בחופש ביד ראשונה. או לתת תחושת העצמה ליצירתיות של נשים בבני-ברק. וסתם לחייך ברחוב תל-אביבי ולהזכיר לאנשים שהחיים ברגע הזה ממש יכולים להיות יפים.
ובכל זאת, במיוחד משום שבינתיים שום דבר משפטי לא נעשה, אבל בעצם גם בלי קשר, חייבים לזכור שהאדם הוא אדם פרטי! ואין שום טעם או צורך לקשור את עובדת היותו של האיש מחוגי השמאל לעבירה או לעברות שהוא עשה. בטח לא במדינה כמו שלנו שבראשותה עמד קצב, ובכלל בעולם המערבי בו אנחנו חיים, שעברות מין הם דבר מקובל וכאילו לא נראה.
השמאל הרדיקאלי בארץ הוא כל-כך קטן, מושמץ והכרחי שאסור אסור אסור לתת לשום דבר להחליש את כוחו. התכעסתי לראות בלוגרים שניצלו את המומנטום בשביל להשמיץ את השמאל, הם משולים בעיניי לאותם טוקבקיסטים עיוורים המונעים משנאה שבכתבה החשובה שסיקרה את הביקור של ג'ודית באטלר בג'נין. יש שם 600 תגובות שממש לא קראתי, רק ריפרפתי וראיתי את רוח הדברים. במיוחד אהבתי תגובה ששאלה למה זה מופיע במדור תרבות. (ובאמת כל הכבוד לידיעות, שיא המיינסטרים שאיפשרו לכתבה הזו להיות) אני זוכרת את הפעם הקודמת שבאטלר ביקרה במזרח התיכון, זה היה יום של חג לפמיניזם בישראל. יום מפתיע, כי האולם לא הכיל את כל הקהל הגדול שהגיע ונוצר שם באלגן גדול שלשמחתי מצאתי שהוא מתועד כאן.
בשבילי, (ואולי גם לעוד חלק מהשיח) חלק מהאכזבה הגדולה מפרשיית האונס המדוברת או יותר נכון המדוברת בקיטוע גדול, היא בעובדה שעל פניו, שוויון לנשים לא הצליח להשריש את עצמו אפילו במחנה השמאל ההומאני. {ואני לא אומרת את זה בציניות אלא בכאב}. השמאל הרדיקאלי הוא הומאני! ואף טעות, או התנהגות ברוטאלית של שום אדם, ויהא זה ראש המחנה, לא ישנה את העובדה הזו. והרי איש לא עומד בראש המחנה. זו תפיסת עולם של אנשים פרטיים, חושבים וחופשיים, זה כל הרעיון בלהיות רדיקאלי. מדובר פה בטעות של אדם בודד שאנחנו צריכים להידרש אליה, אבל אסור לנו להתייאש ממנה, להסיק ממנה מסקנות ולפזר את המחנה המפוזר גם ככה.
השמאל הרדיקאלי שם במרכז את חופש האדם להיות מי שהוא מבלי להתחשב בנארטיבים ששולטים עלינו, שלתוכם נולדנו, שבשמם סופר לנו שעלינו לפעול או לשנוא קבוצות מסויימות. ונדמה לי שזו הגדרה לפמיניזם ואולי על רגל אחת זה גם מה שלימד בודהה ידידנו. ולתפיסות מחשבה שכאלו אני גאה להיות שייכת. השאלה היא רק איך משכנעים אנשים שזה בכלל לא מחשבות רדיקאליות, אלא המובן מאליו שכולם ככולן יכולים להרוויח מזה.
תגובות
היה ונשאר מגונה. כמי שאוחזת בעמדות פוליטיות, מדיניות ובטחוניות שניתן לשייכן לשמאל רדיקלי – אני בוחנת את הנושא שוב ושוב מאז שהתגבשה דעתי (יש לכך תאריך – יוני 82) ובכל בחינה כזו מחליאה שוב על שמירת מרחק מחמת תחושת הדחיה המתעוררת בי. השמאל הרדיקלי בישראל, שיש בו גברים ונשים טובים, עם חלקם אני בקשר ארוך בשנים ויש כאלו שהכרתי בבלוגוספירה ולפניה ברשת, מכיל בתוכו כל כך הרבה מיזוגניה, מיליטנטיות 'יוצאת-יחידה-מובחרת' כמו זו שעליה הוא מוחה, יחסי כוחות מגדריים מסורתיים וכדומה, שלא ברור לי איך ניתן להיות גאה בשייכות אליו. הגאווה הזו עלולה להיות חלק ממנגנון ההשתקה של מעשים כמו שצפים כעת, לא?
אני גאה מאוד בעמדותי, ובמיוחד בכך שלמרות עמדותי – לא הייתי, אני לא ולא אהיה שייכת לשמאל הרדיקאלי.
סליחה אם מקלקלת את הרושם שניסית ליצור…
בשגיאת הקלדה: מחליטה, לא מחליאה (השגיאה הוקלדה רגע אחרי שמיתנתי אמירה על תחושת הגועל שההתאגדות הזו עוררה בי מקדמת דנא).
חנה. עוד לפני שקראתי את דברייך הוספתי עכשיו לבלוג את השורה הזו: והרי איש לא עומד בראש המחנה. זו תפיסת עולם של אנשים פרטיים, חושבים וחופשיים, זה כל הרעיון בלהיות רדיקאלי.
לדעתי
כל עוד תמשיכי לפעול כפי שאת פועלת, ותחזיקי בעמדות שלך את שייכת למחנה הזה וזה מה שחשוב באמת. הפרט ופעולתו בעולם. נכון שבהתגלמות של המחנה, בפועל בישראל, הוא נגוע בהרבה תחלואים שאנחנו צריכים לשנות, במיוחד המילטינטיות ויחסי המגדר. אבל נדמה לי שבתקופה האחרונה זה מתחיל להשתנות. תסתכלי על הארגונים הרדיקאליים החדשים- לוחמים לשלום, תעיוש ועוד. הם מונעים ופועלים בצורה שונה לגמרי.
שמדובר באיש פרטי, ומקווים שתזכרי את הרעיון הנאצל הזה כשישמיצו מישהו שהוא לא מהמחנה שלך
אכן, רעיונות נשגבים בידיה של קבוצה לא משובחת, ואולי לא במקרה הפך ,השמאל הרדיקלי למושב ליצים. זה מועיל מאד לימין הרדיקלי
גלעד לא מדוייק. נכון שהמנהג המגונה לכתוב "שוב אנס דתי…" או כיוצב הניסיון להציג מקרה פרטי כמייצג מחנה הוא עלוב, אבל אינו בלתי הגיוני ומוצדק.
הבעיה אינה קיומם של פסיכים פה ושם, אלא לאיזה דרגה מרוממים אותם, ואיך משתיקים את רשת הקורבנות שלהם במשך שנים. כמובן, מוכרת הסצינה של "ידינו לא שפכו את הדם" בעגלה ערופה, או משהו כזה, אבל ברוב המקרים מדובר בשותפות של הקהילה כולה בקירבון ובפשיעה. ולכן, כאשר מדובר באושיה נכבדת, שהיו עליה רינונים משך שנים, זה בהחלט ובהחלט משליך על הקבוצה שבתוכה הוא פועל, למעשה מפליל אותה לחלוטין.
כול קיצוניות מביאה לאלימות ולא משנה אם בשם משיחיות הומניסטית או פשיסטית או סוציאליסטית, ההבדל בין השמאל המתון והערכי לבין המופרעים הרדיקלים הוא כמו ההבדל בין לנין לליאון בלום עד כדי כך גדול.
אם להשאיר את הפוסט הזה או לא.
השמאל הרדיקלי הוא לא קיצוני! לפחות לא איך שאני תופסת אותו. וגם לא אלים או הזוי או סהרורי. ובטח שלא מופרע! הוא שוחה כנגד הזרם הכללי המטביע שגדלנו לתוכו.
נכון כותבת איריס, שזה אומר משהו על המילייה הספרותי- פוליטי שאיפשר את ההשתקה הזו, כנראה במשך שנים, אבל זה עדיין לא אומר כלום על הדעות! אם כבר על הדורות. על אלו שגדלו על אווירת הפלמח והדרת הנשים מתחומי החיים החשובים בדיוק כמו במסורת היהודית של פעם שהייתה כנראה טובה לתקופתה. ונסמכת על כך שאישה אחת היא לגידול ילדים והאחרת לתשמיש המיטה. אלך לעשות מדיטציה וכשאחזור אחשוב על הפוסט שמלכתחילה התלבטתי אם לפרסמו. הדחיפה באה מ'סרט לבן' של הנקה, על פיו יש לנו אחריות בתור צופים מהצד, בתור משתייכים לקהילה האנושית הקרובה אלינו. יכולתי לפסוח על הנושא המטריד ובכל זאת חשבתי שאולי אני יכולה להאיר על כך משהו אחר. ואולי לא. כלומר, אם זה שוב נותן פתחון פה לדיבור על מחנות ועל פילוג בין אנשים, אז מה הטעם?
נידמה לי שכולם מבינים שיש הבדל בין דעות ובין מחנות פוליטיים ממסדיים. השאלה אם השמאל הרדיקלי מבין זאת ?
אני מקווה שמנטליות ההשתקה תתחלף בדיון פתוח ללא מורא, כדי שתהיה אולי הלימות כלשהי בין הדעות ובין הנציגות בשטח.
אולי פוסטים זה לא המקום, או שאולי כן, אינני יודעת, לקיים את השיח החשוב זה. בכל מקרה הוא לא מתקיים בינתיים, אז אם ניראה לך חשוב לקיימו, השאירי את הפוסט ותמחקי את עידו לם, כולם עושים את זה :))
משל לנין ויענקלה ברונשטיין הלא הוא טרוצקי, גם הם חשבו שהם אוונגרד מוסרי שנלחם נגד הנרטיבים והשקרים שהממסד מכר להם כול ימי חייהם. אני כמובן לא חושב שאת כמוהם באיזשהי צורה ואני בטוח שאת באמת הומניסטית, אבל הבעיה היא שגם אנשים שהם הומניסטים בהכרתם יכולים להתגלגל לקיצוניות מחרידה וראינו איך סארטר בשם הסוציאליזם הכחיש את הגולאגים אחרי שכבר היה ברור שהם קיימים אך ורק משום שלא יכול היה להודות שהקומוניזם מלא בעוולות שהעולם הקפיטליסטי לא חלם לעשות. קיצוניות מעצם המהות שלה מובילה לצדקנות עיוורון ויכולה להביא גם לשפך דמים וכבר נאמר שהדרך לגיהום רצופה בכוונות טובות וברה"מ היא משל מצויין לכך.
חוץ ממך כמובן אבל הכשל הלוגי החמור הוא למה אני מבזבז זמן תגובה על ההבלים הלא רלוונטיים שלך, נכון שהייתה לך תגובה מצויינת אצל חנה לפני כמה ימים אבל כבר נאמר שגם שעון דפוק מראה את השעה הנכונה פעם אחת ביום:)
בשום פנים ואופן אל תתחרטי או תלקי את עצמך על מה שכתבת ולא על השתייכותך לשמאל הרדיקאלי. בבקשה. המיקום הזה בסקאלה הפוליטית בארץ הוא לא טריוויאלי ולא קל להיות שם גם ככה, ועכשיו עם כל ההטחות המטופשות האלה עוד יותר.
תהיי שמחה וגאה שאת המקום שמתעקש למרות כל הקשיים לחפש את הדרך המוסרית לקיים מדינה דמוקרטית בכל הבלגן הטראגי הזה.
אני מזמינה אותך לקרוא בבלוג שלי את מה שכתבתי בדיוק בעניין סדר הקדימויות הזה שתמיד שם את צרכי הנשים בסוף הרשימה…
ואל תתיאשי בבקשה.
לא התכוונתי לדתיים. במקרה שלהם ברור ומוצדק שצריך כל פעם להגיד "דתי אנס" – "דתי גנב"
אני פשוט רציתי למחות על זה שכל פעם שיש תאונת דרכים כותבים "ערבי נוסף דרס ילד קטן"
צריך להפסיק עם הגזענות הזו ויפה שעה אחת קודם
והדתיים? מגיע להם
דתיים זה לא קטיגוריה אתנית ולכן הפללתם הקולקטיבית אינה גזענות באמת, אלא משהו אחר, כך גם לגבי "שמאלנים".
ישנו ביטוי נוצרי נחמד שאומר "אפשר לאמוד את טיב העץ לפי פירותיו"
ולמרות זאת שינאת יהודים מוכרת כגזענות כנראה שזה לא כול כך פשוט.
את צודקת, אבל זה לא יעזור לך. לא משנה מה יקרה, תמיד יהיו נשמות טובות שיחפשו את הקשר הממסדי מאחורי המקרה הפרטי. תמיד יהיו אלה שיראו בכל אירוע ותקרית "אספקלריה", ויחפשו את ה"קריאה התרבותית". גם זה סוג של קולקטיביזם.
אין לי מושג מה זה השמאל הרדיקלי. זה כמו "חובשי הכובעים" בעיני. קולקטיבי פיקטיבי. יש בו כל מיני אנשים וגופים, לא ידוע לי שיש מועצה ראשית שמחוקקת כללי התנהגות ומכתיבה לכולם. יש חארות בכל מקום, יש כאלה שמפנים את המבט, ויש כאלה שמרימים קול מחאה. השמאל הרדיקלי לא טוב יותר ולא רע יותר מכל מגזר אחר. הבעיה זה הפער בין היומרות למציאות? כל מגזר רואה את עצמו מיוחד ומוסרי.
אולי אם אנשים כאן יפסיקו לראות את עצמם וזולתם כנציגים של "מגזרים", הם לא ייעלבו בשמו של האנס וגם לא יעליבו את ה"מגזר" שלו בגללו.
לא מדובר ב"מגזר" אלא במילייה, בקבוצות עם תג שם ברור, מובחנות אחת מהשניה בניואנסים אידיאולוגיים שאף אחד מלבדם לא מסוגל לזהות, ושבאים לשרת בידול פטריארכאלי (היינו – מידרג, היררכיה) פשוט, שתמיד – לצד עוולות המידרוג, קיים מידרוג ברור בין נשים לגברים.
האבחנה שנעשתה כאן בין עמדה/דיעה לבין שייכות לקבוצה הזו – נכונה. מדובר בקבוצה שמגדירה את עצמה, ולא בתיוג חיצוני.
"מגזר" הם יהודים, ערבים, קיבוצים, מתנחלים – כאלו בעלי גבולות גזרה דמוגרפיים, דתיים/אמוניים, תרבותיים, סוציואקונומים ו/או אחרים ברורים.
למי שאמר כאן שהיהודים אינם קבוצה אתנית – צא ולמד. יש זיהוי גנטי ברור ליהודים.
גלעד – הציניות אינה במקומה. כן, יש גינוי נוסף לשילוב "דתי אנס". ומאחר והקבוצה לרוב לא לוקחת אחריות על השילוב הזה אלא מתנערת ממנו – הוא זה שמאיר את יושרתה של הקבוצה ולא להיפך.
כמי שהיתה מעורבת בעבר בחשיפת מעשים דומים לנושא הפוסט בקרב רבנים מהציחונות הדתית, אני יודעת שכמו במקרה העכשווי – כל הקבוצה אשמה, נתנה רשת ביטחון נוחה וחמימה למי שעל פי ערכיה היתה אמורה להקיא מתוכה. היינו: ערכיה לא שווים את מגילת הקלף שהם כתובים עליה, ודמן של נשים מותר.
עוד לא ראיתי – באף קבוצה – שזה מביא לחשבון נפש של ממש, לצערי.
איזה זיהוי גנטי יש בין יהודי פרסי ליהודי פולני? בין יהודי אתיופי ליהודי גרמני? כול יהודי דומה יותר לארץ המוצא ממנה הוא בא.
מגזר או מילייה. מה שחשוב זה האם יש בסיס אובייקטיבי להנחה שהמילייה המדובר נגוע בפטריארכליות או בנטייה אינהרנטית להטריד ולאנוס נשים יותר ממגזרים/מילייה-ים/קבוצות אחרות בחברה.
אין שום מחקר סטטיסטי בנושא, ולכן אני מציע לא להפוך את הפרשה הזאת לכתב אישום יוקד נגד המילייה, או המגזר, או מי שזה לא יהיה. אני מזכיר לך שהשמאל הרדיקלי (כפי שאני רואה אותו) מורכב בעיקר מנשים. הן הכוח היוזם והמוביל. ולא מדובר בנשים בעלות תודעה כוזבת דווקא.
אפשר להניח בצד את כל החשבונות ההסטוריים עם "מצפן" ושל"י. היום השמאל הרדיקלי זה פרופיל חדש, מחסום ווטש, בצלם, יש דין, תאעיוש וכד'. אומנם אין נתונים מדוייקים, אבל התרשמותי היא ששיעור הנשים בגופים האלה הוא יותר ממחצית. הפרשה הנוכחית לא מכתימה אותן יותר מאשר אנס דתי מכתים את כל תושבי בני ברק.
האנס הספרותי, כמו שכבר קוראים לו, בא במגע עם הרבה אנשים במילייה. מי שידע ושתק – צריך להתבייש. וזה כולל את שנינו. מי שלא ידע, לא צריך להתבייש רק בגלל שהוא ב"מילייה".
למרות שבבסיס אף נפגעתי והיתה לי ה"הצדקה" לשתוך, כך שלא ניתן לכלול את שנינו בקביעה הזו.
תמיד היו יותר ממחצית נשים, ותמיד – אז והיום – היתה ויש שיטה חברתית, שאינה זרה למכניזם החברתי הכולל.
יש כמה דוגמאות באמתחתי, אף שאינן קשורות דוקא לנושא המדובר כעת.
ככל שכל הכללה מגונה בעיני, במקרה זה – אין מדובר בהכללה. כפי שציינתי, מדובר בקבוצות מובחנות, ברורות ועם תג שם, ולא ב"שמאל הרדיקלי" החופשי. גם אני לא מסירה אחריות מהרוב הדומם בקבוצות הללו.
אני מסכימה עם אביגיל שרדיקלי אינו קיצוני כי אם שורשי, אבל זה כבר לדיון אחר (על בורות ואבדן דרך של תנועות חברתיות).
אפשר לדעת ולשתוק ובו זמנית לכתוב ביקורת באן אר ג'י על ספר שירים שהנבל הוציא. מלבד הביקורת המחמיאה מפרסמת המבקרת שיר בכתב העת שעורך הפגערע.
אפשר לדעת ולשתוק ולא ללכת לאירועים ספרותים בהם הוא משתתף,לא לקנות ולקרוא את ספריו ובטח לא לעשות מנוי על כתב העת שהוא עורך.
מתי שמואלוף ידע ולא שתק.
מתי הזהיר את ת . שלא להגיע לפגישה איתו .
אני שלחתי לחברות בפייסבוק של הנבל אתראות ושתיים שפירסמו בגליון האחרון ובגליונות קודמים ענו לי בגסות
יש משהו רקוב ויש ממלכת דנמרק
בתור מתיר-דם משתלח אנונימי לשעבר, התחפושת החדשה שלך כשומר הסף של המוסר הציבורי לא מרשימה אותי.
גם אני לא "שתקתי", כי הכל היה בגדר שמועות, ולא הכרתי אישית אף קורבן. ובכל זאת ידעתי על זה. וכולנו חבים תודה לאשכר שפרצה את המחסום. אני לא חושב שיש כאן מישהו אמיץ במיוחד, חוץ ממנה.
ציפיתי שיהיו לפוסט הזה תגובות. זה קצת מצער כמו כל מה שקשור לפרשה העגומה. החלטתי בינתיים לא להוריד אותו,וגם לא אף תגובה. תודה מיכל על העידוד וגם למורה שלי ליוגה שאמרה שזה חשוב להשמיע אמירה שכזו בימים אלו שהשמאל האמיתי שאיכפת לו מהחברה בה הוא חי, נמצא במצב רעוע ומותקף. (ולי זה ממש לא משנה אם הוא בא בא במגזרים/מחנות/בודדים או מה שזה לא יהיה). שמאל ורדיקליות זו עמדה, זו תפיסת עולם. אני ממש מודה לעידן, שאהבתי גם את הניסוח המקורי שלו לפרשה, על הדברים הבהירים שלו ועל העובדות הנכונות לגבי המגמות שהשמאל העכשווי הצעיר והרדיקאלי מנסה לפתח ולעורר.
חנה- אני לא מסכימה איתך לגבי האחריות הטוטאלית של קבוצה זו או אחרת. מילייה ספרותי אינו דומה לקבוצת רבנים שמשפיעים ישירות על הציבור שלהן ומחייבים את חייהם בצורה נחרצת. אכן, דמן של נשים מותר בכל החברה המערבית שאנחנו חיים בה, סופגים את זה בכל מקום ומנסים להשפיע על זה בכל מקום. אני כן מאמינה בחשבונות נפש ולא בהכללות. ובעיקר ביושרה של אדם/אישה עם עצמם.
לצערי זה עתה קיבלתי מייל שמבהיר לי שוב את החשיבות של הרשימה הזו במובן של לא לתת לאנשים פרטיים שמחפשים נקם או להפליל ולהשחיר את הדעות השמאלניות שהאיש המדובר מחזיק בהם. לקבל מייל כזה זו גם חדירה כוחנית. הפרשה של אישום האונס והכאב שזה מביא חשובים מאוד, אבל עד שלא יתברר דבר מה, אני גם מסכימה עם מה שמיכל כתבה פה לאלו שמדרבנים אותן להתלונן.
http://mooncatom.wordpress.com/ ברשימה להתלונן או לא להתלונן זו לא השאלה.
קטונתי מלחוות דעה או עצה. והאמת, התעייפתי. ואני מודעת לזה שיש לי בתור מי שלא נפגעה מעבירת מין מובהקת (והרי כולנו נפגעות בצורה זו או אחרת) את הפריבלגיה להתעייף מזה ולכבות את המחשב הפיזי והנפשי. אני רק רציתי לומר למי שמחזיק מעצמו שמאל אמיתי, לא להתייאש מהפרשייה, לא להכליל את כולם ולא להיות כל-כך מלאי ביקורת על השאר ועל האחרים ובמיוחד להמשיך לפעול!.
וכן, אולי זה לא יעזור לי, רוב הסיכויים שזה לא יעזור לי אבל בכל זאת אמשיך לעמוד מאחורי הדברים שאני מאמינה בהם. מחר יום חדש שאפשר להתעורר בו.
תודה אביגיל היקרה על הפוסט הזה. תודה על האיזכור של הפוסט שלי. אני יודעת היטב למה התכוונת כאן, ןעומדת מאחרייך. חזקי ואמצי. יישר כוח. מקווה שאת נחה בשבת.
כן אביגיל, אני מאוד מזדהה עם העייפות עליה את מדברת… זה היה שבוע מאוד מאוד קשה.
להיות גם אישה פמיניסטית וגם שמאלנית בשבוע כזה… קשה ומעייף מאוד.
תודה על ההפניה, תודה שאת נשארת איפה שטוב ונכון להשאר למרות הכאב והעייפות…
אין כל קשר בין אתנוס לגנטיקה. תגדיר אתנוס איך שאתה רוצה. לקשר בין השניים זה כמו למדוד אורך של ק"ג, אולי אפילו זר יותר.
מדעית בשנה זו: אין זיהוי גנטי מוחלט ליהודי יחיד ונגדיר זהות יהודית כצבר של גנים המוכרים כיום. כך גם לא לסיני או שחור יחיד. לא ניתן כיום, וודאי בעבר, לפי בדיקות גנטיות יהיו אשר יהיו, לקבוע אם הדגימה נלקחה ב 100% מיהודי או ממי שאינו יהודי וכך משחור או סיני או כל בן קבוצה מוגדרת אחרת. אני מניח שזה ידוע ומובן ולא צריך אותי לשם כך אבל תמיד חשוב לחזור על כך. הרבה אנשים הומתו בקשר לענין זה
בדיקות גנטיות נמשכות בעשרות השנים האחרונות של שינויים בכרומוזומים נבחרים באתרים מוגדרים המבוטאים אינזימטית או לא הראו דמיון מובהק בין מי שהגדירו עצמם כיהודים כקבוצה בכל העולם ושוני בין קבוצה זו לשכניה. בגלל המתאם הטוב יחסית בין יהודים ללא יהודים במזרח התיכון אי ההתאמה בולטת יותר בין היהודים כקבוצה במזרח אירופה ומרכזה בהנחה שאשכנזים שמסמנים את מוצא הוריהם לא משקרים. כי רובם כבר לא שם. כלומר, כפירוש למה שנאמר לעיל, יהודים אשכנזיים במזרח אירופה דומים יותר לערביי פלשטין, לבנון וישראל מאשר הדמיון בין שכניהם הלא יהודים לערבים אלו. ככל שחוקרים ענין זה יותר ויכולת ההבחנה בין שינויים זעירים גדלה עניין זה נהייה מובהק יותר ויותר. לדעתי אין לעניין זה כל משמעות פוליטית חדשה מזעזעת מרעישה או אחרת מלבד העניין הידוע של אשכנזים כוזרים, כנראה שזיהוי זה הנו בעל מובהקות נמוכה לפי כמה שטחי מדע. כלומר הזהות בין ציבור יהודי מזרח אירופה לבין ציבורים יהודיים במקומות אחרים, בעיקר במזרח התיכון ובאגן הים התיכון, גדולה הרבה יותר מהזהות הגנטית שלהם לציבורים ששוכנים כיום באיזורים שאמורים היו להיות כזריה. כל זה נכון עד למחקר הבא שיפוסם ולזה שאחריו.
מי השם? מה שחשוב בעניין היא העובדה שבעצם, חלק גדול מהציבור הנאור שקרא את הסיפור לראשונה די ידע במי מדובר (ולחלק מהקוראים/ות היו כמה מועמדים!). אם ה לא היה מחריד ועצוב זה היה נלעג (כמו הבדיחה על ההוא של שצועק בקהיר של שנות העשרים: המלך טיפש. מביאים אותו למשפט והוא טוען להגנתו שהתכוון למלך אנגליה. עזוב, אומר לו השופט, אם אידיוט אז ברור שזה המלך פארוק, שלנו). התוקפן גס הרוח הוא "שלנו": מהזיהוי האוטומטי הזו עולות הנקודות החשובות ביותר לדיון הנוכחי – לא שאיש שמאל עשוי להיות תוקפן מיני ואנס (לייט או לא, תכף נראה), אלא שהתנהגות כזו היתה ידועה בפומבי, לא הוכחשה, ובודאי לא גונתה (עד כדי חרם או הוקעה), בתוך קהילה נאורה-בעיני-עצמה. מה שראוי לדיון הוא מה שציינה כאן ובמקום אחר איריס: העובדה שרשת ליקוק-הדדי גברית מחפה/מאפשרת/סולחת על התנהגות כזו *גם* בשמאל
*גם* בשמאל, על הסתה והסטה: בעוד אתרי ימין חוגגים, נדמה לי שברור לכל שאיש אינו סבור שהאנס "שלנו" נהג כך *בגלל* שהוא איש שמאל. סביר יותר שהוא – כמו רבנים ראשיים, אלופים ורבי אלופים, פרופסורים לפילוסופיה ולסוציולוגיה ולספרות, וזמרים מזרחים – נהג כך כי הוא גבר וישראלי וגבר-ישראלי. יותר מתבקש היה לערוך דיון מה בתנועה הקיבוצית ובבתי ספר לאמנות הוביל את נעריהם לשני מעשי האונס הקבוצתי האכזריים בארץ (שכל משתתפיו כבר חופשיים מזמן, אגב). דוקא ההסתה הפרועה שאתרי ימין נגררו אליה מוכיחה, שהקיטרוג הוא כלפי ה*צביעות* של השמאל, מפני שה*ציפייה* היא להתנהגות מוסרית יותר. אלה באמת השאלות: ראשית, האם מהשקפת עולם "שמאלית" (בהקשר ישראלי) אמורות להיגזר נורמות התנהגות אישיות אחרות (לא גזעניות אנטי ערביות ואנטי מזרחיות, ולא שוביניות). שנית, האם הקהילה הנאורה (מה שזה לא יהיה) אמורה לפעול (לפחות בדרך של גינוי) מול חריגה תוקפנית וגסה כזו ממה שאמור להיות ערכיה…
אונס-לייט והדיון המשפטי: אונס-לייט, בהגדרתו, אינו "לייט" כלל וכלל. פירושו – יחסי מין בכפייה, שבה בודאי התוקפן והקורבן, וכל אדם רגיש ובעל לב, יודעים שמדובר ב"כפייה". אך הקורבן (במקרים כאלה תמיד אשה, נדמה לי) לא ביטאה את התנגדותה באמצעי ובמידה שתשכנע שופט סביר (הקורא לעצמו "אדם סביר"). כי במשפטי אונס מערכת האכיפה משתמשת לדימוי התוקפן ב"אדם סביר" שהוא בן דמותם של השופטים – שוטה וחרש וקטן (בניגוד למשפטי שחיתות, שבהן האדם הסביר אמור להיות גאון במישפט ציבורי ובמינהל). המקום הנורא – שבו התנגדות אילמת, ריפיון ידיים, יאוש מוחלט, חרדה משתקת, או סלידה מקפיאת-דם – אינו קיים כלל באולמי המשפט שלנו. לכן גם שאלות של תלונה, כתב אשמה, וכו אינן רלוונטיות – מכיוון שכמעט בטוח, על פי התיאור של הנאנסת עצמה, ששופט סביר לא היה מרשיע את הנאשם, נשארנו – לצערם של הלגליסטים כאן – עם נורמות מוסר – של התוקפן ושל הרשתות החברתיות שעוטפות אותו. על זה (ועל זה ועל זה) צריך לדבר
פוסט-טראומה: כמו כל קורבן רביעי של אונס (בארהב, אין לי נתונים מקומיים), גם אני גבר. וכמו הרבה מאוד גברים (למשל, עשרות שגדלו בשכונת ילדותי), גם אני קורבן של תקיפה מינית אלימה בילדותי על ידי מבוגר (זכר). למרות זאת הדיון האישי והנפשי בדרכי ההתמודדות עם טראומה כזו – ואפילו ההיבטים הציבוריים של מניעת תקיפות כאלו, וסיוע שיקומי לקורבנותיהם/ן – עם כל חשיבותו, הוא הסחת דעת בדיון הנוכחי – שבו התוקפן מוכר היטב, פעיל בסביבה חברתית תומכת המודעת למעשיו, ולכן השאלות הן – מה איפשר אותו, מה מאפשר כמוהו, ומה צריכים לעשות אנשים הגונים שהם גם חבריו וחברותיו למאבקים צודקים אחרים…
יולי- תודה על העידוד. אכן נחתי במסגרת יום תרגול.
מיכל- אכן מעייף. מדהים לראות כמה נקודות זה מעלה. עכשיו אצל רוני גלבפיש ואצל יודית שחר. משום מה אני לא מצליחה להגיב אצלן, אבל כמו הסרט "אור" בזמנו, טוב להציף את הנקודה הזו של מה זה להיות אישה בישראל. ומה זה להיות גבר.
רני- צר לי אבל הנקודה אינה מעניינת אותי.
עמרם- לצערי יש הרבה צדק בדבריך. אני כן מצפה מאנשים שמחזיקים במחשבות/ גישות המזוהות עם השמאל, ובטח שהראדיקלי שיכילו אותם בכל תחומי החיים. אבל הציפיות שלי והמציאות שלנו זה שני דברים שונים. וכן, הביקורת היא כמובן על הנאשם וגם על הציבור הרב שהיה מודע להתנהגויות הלא נעימות של האיש, כולל אני, שנתנו לו בעקיפין להישאר במקום רם. ובכל זאת, מרגיז אותי שכמו שכתב עידן בתגובה פה-"תמיד יהיו נשמות טובות שיחפשו את הקשר הממסדי מאחורי המקרה הפרטי".
ובמיוחד אותו כותב ברשימות שמחפש נקם ותופס על הסיפור טרמפ.
ולגבי הבקשה שלי. היא טיפשית, אבל היות ויש כל-כך הרבה צפיות בפוסט הזה, הוא מתקרב בצעדי ענק אל הפוסט על גלעד שליט והספר יוליסס. ואני רוצה שהוא ימשיך לככב בחמישיה הפותחת של הרשימות שלי. לפחות עד שגלעד יחזור.
אז אנא היכנסו לפוסט ההוא, אם לא לקרוא, אז לפחות עם ההתכוונות להחזיר את גלעד בדרכי שלום הביתה. כמו הכסא שעומד בשדרות בן גוריון ומבקש מאיתנו לעצור לדקה למענו.
זה הקישור http://www.notes.co.il/avigail/54629.asp
לקרוא את דבריך.
שים לב שהדינמיקה ממשיכה עדיין אפילו פה ברשימות, עם מחנות של צצקעס ששואבות את כוחן מתמיכה באנסים, כי זה נוח שהבריונים "מוציאים את הרעלים" על מישהן אחרות ולא עליהן. סידור נוח החלוקה הזו.
תראה כמה התנגדות יש למלאכת ההצצה מעבר לפרגוד הזה, מדהים
הי אביגיל,
אני אישית ידעתי מזה כמה שנים ש- ~ (המשורר וכו') אנס מישהי לפני כמה שנים. נדייק: לא ידעתי ועדיין אינני מי הנאנסת, אבל חבר טוב שלי ידע מן ההתחלה.
עבודתו בשני מוסדות לימודיים הופסקה , ככל הנראה עקב ארועים של תקיפה מינית.
קראי את מאמריו, צפי בו כשהוא נושא דברים בערב ספרותי, ואמרי לי, אם לדעתך אין בדבריו אלימות?
כמעט כל חברי באים מהשמאל הרדיקלי. כפרטים, רובם אנשים טובים שמנסים לשפר את עצמם במובן שאינו רחוק מהמובן הבודהיסטי.
אבל במאמריו של ~, בהפגנות נגד הגדר, בדיבורים על מתנחלים והתנחלויות, על חיילים בצה"ל, על ציונות, על עמוס עוז – בכל אלו יש מידה מפתיעה של אלימות. "האחר" פשוט הפך מ-ערבי למתנחל/חייל/ פוליטיקאי וכו'. והמציאות נצבעת שחור לבן.
ומכיוון שהמצב בעיני אותם אנשים כל כך נורא, יש לגיטימציה לזלזל בכל מאמץ שנועד לשפר את ההתנהלות שלנו כאן ועכשיו. איכות סביבה, למשל, היא נושא שתמיד יוגדר כלא חשוב, כל עוד לא סיימנו את הכיבוש (בכך דומה השמאל הרדיקלי לימין, ולמרכז… בעצם לכולם).
הטון הכועס, היודע-כל, המזלזל והיהיר, הבא להוכיח את אשמתם ופשעיהם של אחרים – הוא זה שהופך לבון טון.
במציאות כזאת ייתכן שלאורך שנים אנשים שנושאים דגל המאבק נעלה ומרומם מוסרית, ינהגו באופן מחפיר בזולתם. לגבי ~, למשל, ידועות לי באופן אישי (שוב, מחברים קרובים, לא דברים שחויתי ישירות) אנקדוטות מספר על התנהגות אלימה, מעבר לאלימות מינית כלפי נשים.
והרי תולדות השמאל האינטלקטואלי רוויות באנשים שניהלו אורח חיים מחפיר למדי, ולא תואם לערכים הנעלים בהם נפנפו. ראי למשל כיצד סימון דה בובואר ספגה אינספור השפלות מסארטר, בזמן שכתבה את חיבוריה הפמיניסטיים פורצי הדרך.
וגם במעשים בלתי נסלחים רוויות תולדות השמאל הרדיקלי אינטלקטואלי : אם נשאר עם אותו סארטר, הרי שנסע לברית המועצות בזמן שסטאלין רוצח ההמונים (20 עד 40 מיליון איש) היה בשלטון, השתתף בפרופגנדה הסטאלינסטית, וטען שהגולאגים אינם קיימים.
או גודאר שתמך במאו בזמן שזה ניהל את אחד ממסעות הרצח והדיכוי הגדולים בהיסטוריה, אם לא הגדול שבהם.
אבל כל מי שבא לאמר זאת, ולטעון שהשמאל צריך לבחון ביקורתית את עצמו, ואת שורשיו הרעיוניים – מתוייג מייד כחשוך, שמרני, או סתם שונא שמאלנים.
גם אם זה אלבר קאמי, או אורוול שמייד כשהוציא את "חוות החיות" תפרו לו תיק של משת"ף בוגד.
(אם לדבר על תחום משותף מוכר לשנינו, אני חוויתי את כריסטופר (מתובנה) באופן שלילי, בין השאר כמייצג של אותה גישה של שנאה. גם אם חלק מהיוזמות הפוליטיות שלו ("שביל זהב" לדוגמא) היו ברוכות).
איתי מסכימה איתך שלגבי מיודענו המדובר, {תראה, למה שנינו למרות הפרסום עדיין לא מעיזים לכתוב את שמו}. אז בדבריו, מעשיו וכתיבתו יש התנהגות אלימה.
אני לא מסכימה איתך בכלל לגבי כריסטופר. זה
שהדעות שלו לא מקובלות על חלק ממאזיניו ואולי לא נאמרות בסיטואציות המתאימות, אני יודעת שהוא פועל ממקום בדיוק הפוך משנאה. אם לצטט את כריסטופר אז הוא תמיד אומר-
WITHOUT ME, MINE AND I
העולם יכול להיות הרבה יותר פשוט או משהו כזה. בעיקר אני מרגישה שבחשיפת הפרשייה להרבה אנשים יש אינטרסים נוספים שאינן נוגעים לעניין החמור מאוד שלעצמו. האם אתה איתי שהיה פעם בקבוצת ישיבה של יום שישי?
אכן אני הוא