כן, ככה חוזרים משבת בירושלים

שבת קרה כמובן. קרה בחוץ, וקצת בבתים אבל עד שמתרגלים. אבל קודם כל היא חמה בלב, לפחות בלב שלי וזה כבר שחוק לומר בטון מקטר שקר שם, יותר כיף לומר שזה קור חגיגי כמו של אירופה.

על פרשת יתרו כתבתי פה בנרג'י. גם הפעם היו לי קצת בעיות עם הפרשה, אבל אני שמחה שיכולתי לשחרר מעט ולא לעשות שקר בנפשי. אני אצטרך למצוא איך אפשר לכתוב על הפרשות מזווית רוחנית בלי להתנצל או להצדיק ובלי לחפש את הבעייה בפרשה. לנסות ולהטמיע שגם בהן, כמורשת אין בעיה. אם לא אעשה זאת אני אמשיך להסתבך עם הגיס שלי וגם עם העורכת. כל אחד, מכיוון אחר לגמרי.

עשרת הדיברות זה דבר כבד. גם לבודהה היו הרבה רשימות ומספרים, אבל קשה להשוות.

בירושלים יש תחושה שהדיברות כובלות, או יותר נכון כובלים כי דיבר כך בדקנו במילון זה זכר וזכר בלבד. כמו קיר קירות, זה פשוט יוצא דופן בריבוי אבל זה לא אומר שאפשר לומר הדיברה הראשונה וכו'.

אז שבת בירושלים. וזה לא בגלל הרוחניות או העתיקות של העיר, זה המשפחה וחברת הנעורים האהובה והזמן. הזמן שאתה תוהה, מה עשית איתו בזמן שכולם עשו ילדים.

באמת. זה בלתי נתפס… להיות בת שלושים וארבע ולא לרצות ילדים ולראות את מי שיש לו וחושב שזה משוש חייו ולא מבין איך אי אפשר שלא לעשות את נזרי הבריאה הללו? שלא לדבר על האחיינים שאני חיתלתי והצחקתי והשתוללתי איתם, ועכשיו כבר לא מחתלת כי הם גדלו 12,9, 5…, אבל נשארתי אותה דודה מצחיקה וחמודה ואילו הם כבר שואלים מתי אתחתן וכו' ורואים שאיתי הזמן כמו קפא ואני עדיין עושה שטויות, קוראת סיפורים, רוקדת בסלון ואפשר לקחת אותי לחדר ולספר לי סודי סודות בארשת רצינית.

ולשמוע במסיבת יומולדת על החיים הקצרים שמסביב ועל תאונה שגרמה לפגיעת ראש של אח של מישהי ולחשוב על התאונה שלי ועל המזל ומה היה קורה אם בגלל ההזיות שהיו לי, היו מאשפזים אותי שוב, ועל מחלות כמעט ממיתות ועל כימותרפיה ועל הזמנת מלאכים כדי שיביאו שידוך ואת אומרת לעצמך- מה אני מבינה מהחיים האלו? מה מישהו מבין בכלל? וזה נבנה על השיחות שלפני המסיבה- ועל גירושים ועל בגידות ועל ניסיונות מתישים להרות, ועל הזנחות ועל חזרה בתשובה שמנתקת ועל אבות נעדרים ועל גברים שלא מצליחים להתחייב. שלא מצליחים לתת מעצמם. 

שלא לדבר על שיעור המולדת שנלמד כל פעם בירושלים, על הבתים שנלקחו ואלו שנמכרו ואלו ששומרים את המפתחות של הבתים, ואלו שקיבלו צווים לא להתיישב כדי לא לעורר מחלוקות ועל אלו שסותמים בארות של אחרים. וכל משחקי החתול-כלב שאנחנו חיים בהם וחושבים שאלו החיים. שהמאבקים האלו מעניינים ת'תחת של איזה אלוהים שהמציאו.

ומה זה אומר שמצאתי לי את שיר החתונה האולטימטיבי (לא מצאתי אותו ביוטיוב, רק את המילים של רות דולורס וייס מצרפת למטה) ואני בכלל לא רוצה להתחתן ובטח שלא עם שיר חתונה, אז מה אני רוצה? למצוא מישהו שיחשוב שזה שיר ראוי? מישהו שלא יכבול, שאפשר יהיה לגדול איתו, ולהשתולל עם האחיינים שלי? ומה זה אומר למצוא ולמה זה כל-כך הכרחי לבנאדם שבסוף מת לבד? שלא לדבר על הפערים המהותיים בין גברים ונשים והרצונות שלנו ושלהם. ואי אפשר לעשות הכללות זה ברור ועוד ועוד חידות נערמות.

ובתוך כל זה נתקלתי בספר ילדים חדש, לפחות חדש במדף אצל אחותי. כלומר אצל הילדים שלה. ספר שנקרא העציץ הריק. ספר שונה מאוד, כבר לפי השם וגם לפי העטיפה עם הניחוח האוריינטאלי. למרות שהמדף אצלהם מגוון מאוד, משהו בספר הזה היה מרגש ואמיתי. חוכמה לא מובנת מאליה ומשהו שדיבר גם אליי המקריאה, כן, היה שם מסר, אבל אמין וישים, אנחנו יכולים לעשות כמיטב יכולתנו להבין את החידה הזו של החיים. התוצאות וההמשך ממש לא תלויים בנו ולא בטוח שהם כל-כך חשובים. העכשיו והניסיון זה מה שחשוב. ולהבדיל, עכשיו כשאני כותבת על הספר ונזכרת במדפים הצפופים שגיסי בנה, אני כמו שולה בדמיון את אבא בורח עם הקרקס של אתגר קרת שכל פעם נותן לי לשמוע את משק כנפי החופש אי שם ומנחם אותי שהם מגיעים גם לאחיינים האהובים שלי.

 

משהו יבוא
משהו יבוא מן האין
יראה מה שאינו עדיין
מה שאינו עדיין
מן השקט הזה
שבור, יגע
מן השקט הזה
כבד, מתגעגע
מן השקט הזה שאינו פיכח ואינו הוזה
מן השקט הזה ישתמע דבר
ישתמע דבר

יחזור הזמן לרקד במקומו
יחזור וירקד אוירים ועפר
ישתכר, ישתכר, ישתכר הלב
ישתכר הלב שאת יינו עצר
ישתכר הלב ולא יעצור עוד יינו
צל מתוק יהיה מה שעכשיו הוא חושך:
יראה כל מה שהינו

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On פברואר 7, 2010 at 2:11 am

    של רות הוא שיר יפה מאוד ויחד עם 'שיר נחמה' ועם 'קרב' הם מהוים לדעתי את הרצועות היפות ביותר בתקליט העשור שלי

  • ינאי  On פברואר 7, 2010 at 2:25 am

    לשועי: אלבום העשור גם בעיניי. ואני מוסיף ל'שיר נחמה' המהולל את 'הלילה שלו' ואת 'קיץ'.

    לאביגיל: פוסט מעניין ומרגש

  • שרון רז  On פברואר 7, 2010 at 7:32 am

    להבין ולהפנים שיש פערים מהותיים בין גברים ונשים זה כבר חצי דרך אל האושר…
    להיות בת 34 ולא לרצות ילדים זה כבר מתחיל להיות נתפס כן על ידי חלק מהאנשים בחברה, זה כבר קצת לגיטימי, ולא לרצות להתחתן זה בריא וחכם בכל מקרה
    תמיד גם טוב לזכור שכולנו מתים לבד בסופו של דבר, כתבת יפה וכנה
    למרות שיש לי את האלבום של רות דולורס וייס זה אינו תקליט העשור או השנה שלי…שועי ו-ינאי, אבל זכותכם

  • עידית פארן  On פברואר 7, 2010 at 7:41 am

    הדרך שלי שונה
    (כי בחרתי ב-4 כאלה "אחיינים" והם שלי…)

    ואני כל כך מבינה אותך
    (וזוכרת ממש טוב את התקופה של ההתחלה ממש, כי עכשיו הם כבר יותר גדולים מהאחיינים שלך, איך חשבתי, שזה או ככה או בלי ושתי הדרכים …יפות וטובות )

  • שלומית  On פברואר 7, 2010 at 8:46 am

    ארבעה אחיינים מופלאים ומחשבות שונות ודומות חצו אותי.

    נהדרת את

  • אביגיל  On פברואר 7, 2010 at 3:21 pm

    כן. שועי- רות היא באלבום העשור. פרטית, מנחמת ומעוררת! וגם ינאי- תודה לך. כן, למצוא אנשים שחושבים שזה השיר. ועוד גברים. ושרון- כן, גברים ונשים הם שונים וכל פעם הפער הזה, במיוחד לאור המהפכה הפמיניסטית והילדים שנולדים הולך ונפער. וברור שזה בסדר. אף פעם לא רציתי שלא יהיה. ובכל זאת יש גם הרבה דמיון וקירבה. כמו בשיר של ברי סחרוף- למה את באה בשתי פנים? אני מרגישה זאת הרבה בקשר למציאות. וכן, יש לגיטימציה ללא לעשות ילדים ולא שאני בטוחה ברצון הזה. פשוט השעון המפורסם לא התדפק עוד על דלתי או רחמי, ובכל זאת יש איזו דיס-הרמוניה שלי עם עצמי לנוכח כל הילדים שמסביב. וחתונה- בטח שלא צריך, אבל זוגיות זה דבר מעניק. וגם מחניק. איזון….
    ועידית ושלומית- יקרות שכמותכן… ועוד יש לי עוד אחיינים שהפעם לא יצא לי לראות… כל הדרכים יפות וטוב שיש עם מי לחלוק אותן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: