כתם הפרי- השיעור העצוב והשמח שלי מט"ו בשבט

אני לא יכולה להפנות אתכם כמו תמיד לפרשת השבוע בשלח בניו-אייג' נרג'י. אולי ביום ראשון. הרי מותר לקרוא בפרשת השבוע עד יום שלישי, אז מתחילים לקרוא כבר את של השבוע הבא. הסיבות לעיכוב אולי יתגלו פה בהמשך ואולי לא. האם אנחנו יכולים להיות עם טקסט ללא פתרון. וודאי שכן, אבל תודו שזה לא טבעי.

השבועות האחרונים היו מלאי שמחה ועצב. אנשים שהכרתי בעקיפין ובישירות מתו, אנשים נולדו לאנשים שאני אוהבת, התאהבויות ראשונות הסתיימו ואהבות אחרונות המשיכו, אנשים התחילו לתרגל את התובנות שיש עולם מחוץ להם, ואנשים התייאשו מהדרך הרוחנית ומכוחות השינוי. לא היה משעמם בעולם הרגשות שלי. והשורות מהשיר של שלומי שבן מתנגנות ומנחמות בקריצה ברקע-

"בעוד חודשיים, כשתבכי לי שכל זה היה שיעור
אז ברור שלא אצחק כשאומר לך שברור
וגם אם לא אלמד הלילה כל מה שאני אמור
זה בטח לא הופך אותו למיותר, מה?"

אתמול (כמעט שלשום) היה יום מלמד במיוחד. שוב סיימתי השבוע לערוך את הספר עליו אני עובדת כבר שנתיים וחצי. שוב הלכתי להדפיס אותו ולכרות כמה עצים. מצחיק שכבר הדפסתי את הדפים בשלושה בתים- במקסיקו, בבאר-שבע ובאלנבי- תל-אביב. ממש כתב יד בינלאומי. החלטתי הפעם לדווח להורים שלי שלשם שינוי נמצאים איתי באותה יבשת ולגרום להם לקצת נחת. והם אכן שמחו מאוד. אפילו קצת יותר מידי בשבילם. שאלתי את אמא שלי אם היא רוצה שאקריא לה את התודה שכתבתי להם והיא אמרה בפולניות דווקא לא אופיינית לה- בטח, לפני שאמות ואני אמרתי- אבל אמא, זה ייצא כבר בשנה הקרובה! (אם כבר אני נחשבת אצל אנשים כעוסקת בניו-אייג' אז למה לא לקחת משם אמירות על חשיבה חיובית שבוראת מציאות).

כך או כך, הקושי הגדול לא להתמקד בתוצאה אלא בדרך, מנכיח את עצמו בחיי כל הזמן. משננת לעצמי את המנטרה מהשיר של אביתר בנאי- 'מה שחסר לא באמת חסר' וכל פעם שאני תופסת את עצמי פותחת את הפה ל- אַבַל או שאני חושבת/מרגישה/מתלוננת על החסר אני מחייכת ושוב נושמת ושוב רואה שבאמת באמת לא חסר.

והנה, לאחר השיחה המשמחת עם הוריי, כשאנחנו חוגגים עוד חלק בתהליך ללא תוצאה נראית לעין, כשהגעתי לישיבה החילונית שערכה סדר ט"ו בשבט קיבל את פניי ואת תודעתי דב אלבוים. דב הוא מורה מצויין והוא הביא לימוד מרתק בן כמה חלקים שעסק גם בבריאת העץ והפרי. האם הם נבדלים? האם חלק אחד חשוב מהשני? האם אנחנו טועים בראייה שלנו אותם? החלק האחרון היה דברים של הרב קוק. בדבריו מסביר הרב קוק שהחטא של האדם הראשון, היה חטא משום שהוא "התנכר לעצמיותו" כמו ההבדלה שהעצים עשו בינם לבין הפרי, החשיבות שפתאום נהייתה לפרי כבעל הטעם היחיד ולא על כל המכלול של העץ כולו שכולו חשוב וטעים. שורש הפיצול בין הפרי לעץ הוא כמו השיכחה של האדם מעצמו, מהאני הפנימי שלו שרוצה לשחק וליצור וללמוד לא לשם מטרה, "גורלות וקריירות" כלשון הרב קוק (שמת ב1935).

הייתי מאוד מרוצה מהלימוד כסיום ליום בו הפנמתי שכל העץ, על כל חלקיו חשובים באותה מידה. ואפילו שרציתי ללכת לרקוד באיזה מועדון ולא מצאתי פרטנרים חזרתי מרקדת באלנבי.

כל זה, בשביל לומר שבבית גיליתי שאומנם כתבתי את פרשת השבוע בשלח, {פרשה מרגיזה בה אלוהים מטביע את המצרים בים}. אבל כנראה שכתבתי את זה מסורבל ומבולבל מידי וגם חזרתי על עצמי ובגלל אילוצי זמן ונסיעות הוחלט לא לפרסמה. אולי אפשר להאשים את חווית הקפה שהייתי בו. לחפש אשמים זה באמת לא מה שמשנה. ההתכוונות שלי הייתה טובה, אבל הפרי, התוצאה לא משהו. כמה פעמים בחיים זה קורה לנו…. ולמה כל-כך קשה ללמוד מכך ולהבין שזו רק דרך אחת להסתכל על הדברים.

משום מה כשחזרתי מסדר ט"ו בשבט ומקפה עם חברה, בחצות וחצי, החלטתי שזה לא לעניין שבגלל שהפרשה מרגיזה אותי ולא יצאה לי נהירה אני מוותרת עליה. נשמתי עמוק וידעתי שאני יכולה למצוא בה קסם אחר. שלא לדבר על נס. אמרתי לעצמי שאם אמצא דרך לקשר את הפרשה לט"ו בשבט, אני מפשילה שרוולים או יותר נכון מדליקה את מפזר החום ויושבת לכתוב משהו חדש לגמרי.
 וזה מה שקרה, המילה עץ נמצאה בפרשה וכך שמחה וטובת לבב כתבתי משהו חדש לגמרי ובשלוש בבוקר שלחתי אותו לעורכת. ובכל זאת, כפי שסבתא שלי תמיד הייתה אומרת

 WHAT YOU WANT AND WHAT YOU GET ARE TWO DIFFERENT STORIES

וגם הפעם, התנאים לא היו בשלים מספיק בשביל לפרסם את הטור. ואז גיליתי שנקשרתי אליו. כמו בשיר של ג'וני מיטשל- YOU DON'T KNOW WHAT YOUVE GOT TILL ITS GONE. לא, הטור עוד לא הלך, אבל עדיין זה מצער אותי שהפרי שלי לא הבשיל. ויותר מכך ציער אותי לגלות שההתמקדות שלי בפרי עדיין יותר גדולה מהעץ כולו שהוא הוא הדרך. ובעץ הזה גיליתי את היכולת שלי למצוא נקודת חיבור חיובית למקורות שמעצבנים אותי ברמות קשות. שלא לדבר על היכולת שלי להתרכז ובחדווה מאוחרת, כנראה מאוחרת מידי, להיות יותר סלחנית למקורות ולמצוא בהם משהו מלמד. גיליתי את קיומם של התנאים שלא סובבים סביבי. ועם כל זאת משהו בי התאכזב. והיום היה יום חדש.

ולמרות שכל הבוקר עוד הייתי עסוקה בניסיון להבשיל את הפרי, הצלחתי לשחרר אותו ולהישאר עם האכזבה, להישאר עם הלימוד שהפרי בהחלט יכול להיות כתם.

* למיטבי לכת בלבד, אני מפרסמת את הנוסח הראשון של הפרשה. את הנוסח השני, השונה והקליל יותר אני שומרת לבינתיים כי אולי עוד יתפרסם. ואם לא עכשיו אז אימתי. הדרך אליו הייתה משמעותית פי כמה מהמוצא המוגמר, ואת זה אני אני מבטיחה להכיל גם על כתב היד שכבר מלאו לו יותר משנתיים וחצי של עבודה ועוד היד והעצים נטויים….

פרשת בשלח, בה פרעה סוף סוף משלח את עם ישראל ממצריים, מלמדת אותנו מה רבה הסכנה כאשר אנחנו סומכים על מישהו אחר שיעשה לנו את העבודה. למרות שהדימוי של משה המצווה 'שלח את עמי' הפך סימבול מרכזי לחופש, הפרשה מצביעה לנו אחרת, החופש הפנימי שלנו נמצא רק בידיים שלנו ויותר נכון, נמצא בתודעה שלנו. כשמישהו מתווך לנו את החופש, הוא עלול לתווך לנו גם את האויבים, את הפחדים, להכתיב לנו את כל החיים.

בסוף תהליך ההשתחררות, אלוהים שנהנה להתעמר בפרעה כל הדרך, לא מוותר על ההזדמנות האחרונה ועל הניסיון שצבר בהקשחת לב פרעה ומחליט לסיים את העבודה באופן סופי. אלוהים שוב מחזק והפעם גם הופך אֶת לֵב פַּרְעה וגורם לו לצאת לרדוף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שבדיוק חונִים עַל הַיָּם. מה עושים בני ישראל שרואים את המצרים באים לקראתם? מתלוננים. עם ישראל ממציא פה את סגנון התלונה הפולני. הם אומרים למשה-  אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם? לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? משה צועק לאלוהים שיארגן DELETE  על האויב המתקרב. כמה נוח שיש אלוהים שאפשר לפנות אליו, אבל האם זה ישים בחיי היום-יום כשאנחנו נתקלים בבעיות שלא עוזבות אותנו? מעניין לחשוב אילו מצבי פעולה נותרים לפליטים במנוסה מלבד להילחם? זה די עצוב לחשוב על זה שאנשים שנמצאים בנקודת מפנה, שמרגישים שאין להם לאן ללכת כי כל האפשרויות חסומות, מרימים ידיים ופונים למשהו חיצוני, שמילא שיעזור להם אלא שיחסל בשבילם את הבעיה. הבחירה הטבעית במלחמה ובשנאה היא חולשה עצומה. אנושית? כן. נסמכת על מסורת אבותינו? כן. אבל לאן זה מוביל? אפילו במדרש מובעת ביקורת של אלוהים על השמחה של בני ישראל בזמן שהם רואים את המצרים והסוסים שלהם טובעים בים. אלוהים אומר להם בעצב "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" זהו כמובן מדרש הומניסטי חד פעמי ומאוחר, כי הטקסט המקורי נותן תחושה שאלוהים שמח מאוד להדגים את כוחו, למשל: וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו…. או וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה… או וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם…. ולסיום סיומת: לא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. {תמר- את יכולה לצנזר דוגמאות אם את רוצה}

גם אחרי שאלוהים מסדר לעם ישראל את הנס הכי מרשים בהיסטוריה, בו הם הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמאלָם, הם שוב מתלוננים. הפעם, לדעתם היה עדיף להם למות שְׂבעִים בְּמִצְרַיִם עַל סִיר הַבָּשָׂר מאשר למות בָּרָעָב במִּדְבָּר. דרמה קווין מיס פולניה כבר אמרתי? משה מיד מסדר להם אוכל מהשמיים ואפילו אוכל כפול ביום שישי כדי שלא יצטרכו לעבוד בשבת, אבל קצת אחרי הרווחה הניסית הזו, הם שוב מתאוננים, הפעם הם צמאים ושואלים לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא.

אפשר אולי להוציא עם עבדים ממצרים, אבל קשה להוציא את המיצרים הפנימיים, המעצורים מתוך עם העבדים שלא הורגל לחשוב בשביל עצמו, לא הורגל בלשחרר את עצמו. לא למד שהחופש להיות מי שאנחנו, לא תלוי איפה אנחנו נמצאים אלא הוא עניין של התכוונות וזיהוי הרצון הפנימי שלך.

יש מדרש יפה שמסביר שהים נקרע לבני ישראל רק אחרי שהם באו לתוכו והמים הגיעו עד לאף שלהם. רק אז, כשהאמון שלהם היה מוחלט והם נתנו מעצמם את עצמם, המים נהפכו ליבשה. הדימוי של הכניסה לים-סוף מזכיר צוואר רחם דרכו חייבים לעבור כדי להיוולד. פרשנים רבים רואים את יציאת מצריים כתהליך של לידה של עם ישראל. אכן ההתנהגות של עם ישראל היא כשל תינוק שכל הזמן רוצה שירימו אותו על הידיים, ייתנו לו אוכל ומים ויספקו את צרכיו. לטעמי, הבעיה היא שהעם הזה מעולם לא למד ללכת לבדו. בגלל הפנייה המיידית לגורם חיצוני, העם לא למד לערער על מי שמוליך אותו, מי שמשחרר אותו למראית עין אבל למעשה כולא אותו בכלוב של זהב, בכלוב התודעה.

הסיבה שאני אומרת זאת טמונה בחלק המסיים את פרשת בשלח. בתשעת הפסוקים האחרונים של הפרשה נמצא אחד המיתוסים המסוכנים שאנחנו חיים עליהם, חיים ואפילו משתמשים בו מבלי להכיר את המקור שלו, וזהו מיתוס עמלק "הרשע". התודעה של כולנו מספרת שעמלק הוא "אויב-העל" ההיסטורי של העם היהודי. אנשים תופסים אותו כמהות שמייצגת את הרוע בהתגלמותו, והתורה מצווה למחותו מעל פני האדמה. חז"ל הצליחו להשריש את התפיסה שעם זה מגלם את הרשע, מכיוון ששנאתו הפתולוגית לישראל כה רבה, ושאם רק יהיה לו סיכוי, הוא ימחה את ישראל מעל פני האדמה ומאחר ומדובר במלחמה שורשית בין הטוב והרע, שלא ניתן ליישבה בהסכמים ובריתות פוליטיים, מצווה אלוהים את היהודים להשמיד את עמלק. האם אנחנו לא נוהגים בדיוק אותו דבר? אנחנו שמאשימים את המוסלמים בג'יהאד מכילים בתוכנו את אותו העיקרון.

כיום, ממשיכים לומר לנו, אין דרך לזהות את צאצאי עמלק, אבל אל דאגה, אנשים בעלי אינטרס מראים שהשקפת העולם של עמלק ממשיכה להתקיים. פעם אצל היטלר, פעם אצל הערבים ורק השבוע, הכריז ראש הממשלה שהאיראנים הם עמלק.

ומה באמת עשו עמלק שקיבלו כזו קללה? אתם מוזמנים לקרוא בעצמכם בספר שמות פרק יז' ולראות שהמעשה הנורא היה לצאת ולהילחם בעם ישראל שיצא ממצריים. טיימינג זה הכל גם בימי התנ"ך והטיימינג של העמלקים הוא מה שנחשב לזדוני. בהמשך הרבה עמים ייצאו כנגד ישראל, אבל בגלל שהם הראשונים שבאו להילחם בעם העבדים המשוחרר הטרי, הם המרושעים ביותר, למרות שלא היה משהו ברוטאלי או ברברי במיוחד במפגש בין העמים.

אם נסתכל על הפסוק שמקדים את סיפור עמלק הקצר, נגלה שגם מבחינת אלוהים, הטיימינג של עמלק הוא קריטי. כבר ראינו שעם ישראל כל הזמן מתלונן וחסר אמונה במשה ובאלוהים. אחרי שאלוהים דאג להם למים, מסופר שהוחלט לקרוא את שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל שם הניסיון של בני ישראל שבנוסף לדרישה למים שאלו את עצמם האם יֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. כלומר בתלונה השלישית של העם בפרשה, עולה גם פקפוק במציאותו של האל. הדרך הטובה ביותר להוכיח את ההימצאות שלו, כפי שכבר ראינו בתחילת הפרשה זה לזמן אויב מפחיד, ואז לזמן את האל שיחסל אותם ושיבטיח להם שהאויב התמידי הוא אויב חיצוני שתמיד אלוהים יעזור למצוא ולהשמיד. פחד זה מקום מאוד קטן לחיות בו. כפי שהבודהה מצביע, ההפך מפחד הוא לא ביטחון שנובע מגבולות, נשק או צבא, אלא הוא עניין של בטחון הלב. של קפיצה למים מתוך אמון שיש שם מים. זה שריר הלב שצריך לפתח. אנחנו לא יכולים להיות הפחדים שלנו ולחיות רק אותם. אנחנו רוצים לחיות מתוך שמחה, מתוך לב שמבין את הקשר עם העולם והתופעות שלו. לחיות עם הברור מאליו שיודע שאין טוב בלי רע. המורה הוויאטנמי תיך נאת האן כותב ב"לב ההבנה" על המילה "שלובהיות" (INTERBEINGׂ) שעדיין אינה קיימת במילון. הוא מצרף את התואר "שלוב" עם הפועל "להיות" ומראה עד כמה הדברים בעולם הם שלובים, שלובי קיום. אם נפעל בגישה של שלילת עמלק, נצטרך לשלול גם את עצמנו. במקום לכנס ולייצר גופי פחד, נצטרך לחשוב איך לשחרר אותם. איך להתעורר לחוכמה אחרת של אהבה נעדרת פחד. אם לא, החופש שלנו לא ממש משמעותי. אנחנו צריכים כמה שיותר למצוא דרכים, בשביל להרפות מהזהות המצומצמת שאנחנו מסתובבים איתה ולחזור לחירות הרחבה ביותר שהיא טבענו! שהיא זו שמלכתחילה פילסה לנו את הדרך מהרחם, מבלי לדעת מה מצפה לנו בחוץ.
שבת של שליחת הפחדים מהבית.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רני  On ינואר 30, 2010 at 3:03 pm

    אין ניגוד בין החומש והמדרש. לא קרה לך ולי ולו שאחרי שהדגמנו את כוחנו להרע וידידינו עוזרינו ומשרתינו, כביכול, באו להחניף לנו ולהלל גדולדתנו וכוחנו ירדה עלינו עצבות וחרטה גדולה. אז במקום להתבונן בנו פנימה נזפנו בהם כמין תחליף השלכה על הנזיפה שאנחנו ראויים לה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: