לשנות הרגלי בתי קפה

שינוי זה תמיד טוב. תמיד קשה אבל תמיד מעניין. וכנראה גם תמיד מלמד.

בגלל שעכשיו בימי שישי אחר הצהריים אני מעבירה מדיטציה בצפון העיר, הייתי צריכה לקבוע לקפה עם חברה באזור הצפוני של העיר. מימי האוניברסיטה זכרתי לטובה את קפה אלקלעי במתחם באזל.

התזכורות לגבי הזמן שעבר מגיעות לחיי או בדמות ילדים שנוצרים לחברים או בדמות מקומות שנסגרו או הזדקנו לבלי הכר. אלקלעי הזדקן או התבגר ושינה הרבה מאווירת החופש הצעירה שהייתה בו, עת למדתי לבחינות בקולנוע או תפסתי סטוץ בדרך לשירותים שהיו בחצר.

וכך למרות שקבענו שם, העתקנו רגלינו לבית קפה לולו הסמוך. אני כנראה לא אחדש פה, אבל זה חלק ממהותו של שינוי. לא משנה כמה הדבר מוכר או מיליוני אנשים חוו אותו ולהם זה נראה שיגרה, שינוי זה דבר שקורה לך אישית. כשהאדם משנה לעצמו.

 היה שישי אחר הצהריים ועמוס, אבל הנחמדות של המקום, למרות בחור צפוני ששאל אותי כמה המחשב שלי שוקל, ובעיקר הטעימות של הדברים כבשו אותי. מקום שהדברים בו ממש טעימים. בדרך כלל אני יושבת בסוכר הסמוך לבייתי, וגם בו יש מנות טעימות, אבל פה השיק הצרפתי, הייחודי, שמורגש בכל עוגייה גרם לליבי להתרונן. עוד קצת.

ועכשיו, כן ממש עכשיו, החלטתי אחרי שיעור הפילאטיס בסטודיו לוטוס (אגב הם עושים השבוע מבצע של פילאטיס חינם והמורים שם מצויינים!!!!) לשבת ולכתוב או יותר נכון לסיים את הכתיבה של פרשת השבוע ולשלוח אותה מכיוון שבבית אין לי אינטרנט. המקום עדיין הומה. מאוד. זמר מפורסם ומשובח ישב בחוץ וכמו דיגמן חיי רוח טובים עם ספר (חשבתי לעצמי, האם שלומי יוסף היה מצלם ידוענים, האם יש בזה טעם, האם זה היה יוצא מעניין) ובפנים צילם צלם חתיך את האוכל האסתטי של המקום. כנראה לפרסומת. קשה להתרכז בתנ"ך.

עד כדי כך שאני נוהגת כמו הטרנד הלא מובן לי, הטוויטר ומדווחת ממקום הימצאי. עכשיו אני בטוחה שהאמצעים האלקטרוניים הם הסחות דעת. כי הרי יש פה עולם ומלואו. שלישיית בנות חירשות שיושבות ואוכלות א.בוקר שנראית מדהים, וזוג הורים אמידים ואתסטיים ששותים יין עם ילדה שיש לה בובה-כלבלב שמתקשרת איתה יותר מהוריה. ועוד 2 ארכיטקטיות בפגישה וזוג מבוגר ששאל ואז הזמין מה שאני הזמנתי…. וכמובן בעל הבית שמנצח על כל זה ביד רמה ולא מורגשת. האם הוא מאושר? 

האוכל שוב מעולה. אפילו מצויין. למרות שזה קצת קשה שלא להרגיש את כל המשחקיות של בתי הקפה ושל תעשיית האוכל ליד הצילומים המוקפדים של המנות עת שהצלם מזיז אפונה בסלט המגרה ולוחץ שוב על הכפתור. הנה כך עובד העולם. ממתגים אותו, משווקים אותו, אוכלים אותו והוא הולך וכלה. 

ואת כל זה אני מוצאת לנכון לתעד, למרות הדד-ליין ההולך ומתקרב. למרות שלא כתבתי שום מילה על החיים שבחוץ, כלומר החיים של אנשים אחרים, שמקופחים, שמופלים. שחושבים שהחיים שלהם (למשל מתנחלים מאלון מורה) יותר חשובים משל אחרים (תושבי דיר אל-חטב). באופן מפתיע, על המידע הזה, אני צריכה להודות לטלוויזיה. כן. נדמה לי שאתמול בערב היה היום הראשון בו הדלקתי את הטלוויזיה מאז שחזרתי באוגוסט. בעצם, האחיינים שלי התארחו אצלי, אז היא כבר דלקה. בכל אופן, צפיתי ב'יום שהיה' עם גיא זוהר. זה אומנם היה סיוט לצפות בחדשות, אבל בהרבה הרבה פחות ממה שזכרתי. חוסר הרצינות, כלומר חוסר האמון המוחלט וההאחזות בסיפורים החדשותיים של זוהר, הם מה שעושים את כל ההבדל. והוא גם הביא את הידיעה שמתנחלים של אלון מורה חוסמים, כנראה שוב, את המים מלהגיע לשדות של שכניהם הפלשתינאיים. זוהר הרגיש והדגיש את האבוסרד. לצערי, גם הראו את המתנחלים שהתנהגו מגעיל ובאדנות נוראית, כך שאין הרבה מה להכביר במילים בגנותם. המעשים שלהם הדגימו זאת. איזו בועה!

והנה השיר 'יושב בסן פרנסיסקו על המים' מזכיר לי שגם אני בבועה. שונה. טוב שכך. כרגע.

ולסיום תוספת מאוחרת, לגוון את יום שישי שאמור להיות יפה, סיור בדרום תל-אביב עם מוקי צור ההיסטוריון המופלא!