הילד חולם

על פרשת השבוע בּא כתבתי פה בנרג'י. אני בהחלט לא אוהבת את הפרשה הזו. לכן בכתיבה הלכתי בעיקר ללימוד הבודהיסטי ששמעתי עליו לעומק בימי הלחימה בעזה ממיכל כהן שבאה ללמד במקלט ושאבתי השראה מהתרגום הזה ובכלל מאסף פדרמן שבעצם אולי צריך כבר לכנותו ד"ר פדרמן? 🙂

כפי שכתבתי הפרשה יותר מכוננת ממה שנדמה לנו. וכמו הכותרת שהעורכת נתנה, זו אכן פרשה עגומה, ולא יעזרו הטוקבקים המלומדים שיש שם. מכות מצריים זה כתם מכוער בתרבות שלנו, גם אם ניתנת שם לאדם בחירה חופשית. הוא הרי אמור ללכת בדמותו של אלוהים, ואם כזה אלוהים, מי צריך אלוהים בתור מסיר כתמים? ובכלל….

השבוע זכיתי והוריי הזמינו אותי לאופרה הישראלית 'הילד חולם'. הם אומנם ישבו במקומות טובים ויקרים, ואני ישבתי בקצה הקצוות, אבל דווקא לאופרה שכזו, יש אפקט טוב לראות מרחוק, אז אם אתם מתלבטים ואתם סטודנטים של הרגע האחרון, אל תהססו. 

לדעתי האופרה הייתה מצויינת. אני יודעת שיש הרבה חילוקי דעות על איכות והתאמת המוסיקה בתור אופרה ולמחזה עצמו, אני ממש לא מבינה במוסיקה ובטח שלא באופרה, למרות שראיתי כמה וכמה הפקות, אבל אני נהנתי והרגשתי שהמוסיקה מעוררת השראה ומחשבה ורגש. וזה לדעתי מה שחשוב.

זה מה ששירבטתי על הכרטיס בחושך. השרבוט המועט שכיסה את רוב הדף כנראה גרם לשומר הסף להתבלבל ולחייך אליי כשחזרתי מההפסקה. "הגוויה השנייה שאדם רואה זה לא כמו הגוויה הראשונה. משהו מהבתוליות הולך לאיבוד, נהיה קונקרטי. גוויה במובן גבר, זה כבר הופך להיות מוכר, משהו רגיל, פחות מאיים מפעם לפעם. הספר. המלחמה. להיות ילד חולם"

הלוואי ויכולתי לתאר יותר את מה שהיה שם, את התאורה המצויינת והתפאורה שגורמת לך להרגיש את קסם התיאטרון והחיוך המריר-מתוק אל מול הטקסטים הלוויניים. כנראה שבכל זאת מבקרת סרטים או הצגות אני אף פעם לא אהיה. אפשר לקרוא ביקורות של אנשים מהיישוב פה פה ומבקרים פה ופה. (בסוף של הביקורת של צבי גורן רואים גם את כל הפולמוס הדרמטי סביב המוזיקה של גיל שוחט).

התמונה האחרונה במחזה נקראת המשיח והיא מרהיבה בעיצוב הבמה שלה ובכלל. זה מין גן-עדן של ילדים מתים שמחכים להתעוררות. אפשר לקרוא את כל הטקסט של התמונה הזו מתוך המחזה המקורי של חנוך לוין פה. לקרוא אותה בעיניים של מכת בכורות ולנשׂום כמה דקות לפני שאנחנו מנופפים ברמיזות לשואה שלנו שנמצאות במחזה. בניו-יורק ראיתי הפקה מצויינת של המחזה הקלאסי של ת'ורנטון ווילדר OUR TOWN, העיירה שלנו. מחזה שבהחלט הקדים את זמנו. אחת התמונות המרשימות שם ביותר גם היא מתארת דמויות מתות. צריך להיות רב-אומן בשביל לעשות זאת טוב.עכשיו אני רואה שההפקה עדיין שם, אם אתם בניו-יורק, אל תהססו. זה מצויין! וזול בהרבה מהאופרה הישראלית…

אני מרגישה שאני רוצה לומר או לכתוב משהו חכם, משהו על הילדה החולמת שהייתי. משהו על המבנה הבלתי אפשרי של הורים וילדים, על חיים ומוות ועל כל האמצע הזה שהוא כל-כך רב-גוני. שאנחנו נאחזים בו כל-כך. הרבה חברים של ההורים שׂלי מתחילים למות או מתגלות להם מחלות קשות. זה מעיד כמובן גם עליהם, על הגיל שלהם, ומכאן גם עליי. אחת מהן בוחרת לא לקחת טיפולים כימותרפיים ולמצות את הזמן שנשאר לה עד שיבוא המוות. קהילת החברים של הוריי קצת כועסת, כאילו מתמרמרת, נעלבת- איך את מוותרת על החיים? אבא שלי ואני מבינים אותה.

אתמול כשהנחתי מדיטציה (הגיעו 9 אנשים!!! שלושה מהם לעולם לא עשו מדיטציה. כל-כך כיף לדעת שאף פעם לא מאוחר להתחיל והעובדה שזכיתי להיות במקום שמאפשר להם את זה, היא כל-כך מעניקה וכייפית שממש קשה לי לתאר את זה!)

בכל אופן, למרות שזה ממש בסיסי, ואני אמורה לעשות הקדמה בסיסית למדיטציה ולכל העולם הזה, מצאתי את עצמי אומרת את האמת הגלויה של הדברים. אולי חלק ממנה, לא דיברתי על המהות של התרגול שבה נמצא החופש המוחלט. השחרור. אבל אני, כנראה בהשפעת השבוע האחרון וההלוויות האחרונות שהוריי וחבריי פוקדים, אמרתי להם לאחר המדיטציה עצמה, שחלק גדול של התרגול, בעצם יש בו סוג של הכנה למוות, של הקבלה האמיתית שלו. בדיוק כמו החברה של הוריי {שלימדה אותי לאפות עוגיות צ'וקלד צ'יפס ולשחק משחקי קופסא וגם אנגלית וחשבון}.

כן, אמרתי להם שכשאנחנו יושבים במדיטציה ונרדמת להם הרגל ואנחנו מצליחים כמה שיותר ויותר להיות עם זה, בעצם אנחנו מתכוננים לחוסר הנחת והנעימות עם העובדה שאנחנו הולכים למות. אנחנו רואים את התמונה הכוללת של החיים. ואנחנו שוב ושוב חוזרים לנשימה כדי להרגיש את היותנו בחיים. להרגיש לגמרי ובאופן מוחלט את הידיעה הזו שאנחנו כאן.

מי ייתן ונצליח להתקרב יותר ויותר לחלומות שלנו, להבין שיש מצב שאנחנו כבר חיים בהם.

 

ועוד ידיעה לא אופטימית- בגלל תאונת דרכים שעברתי, אני מאוד רגישה לתאונות של הולכי רגל. במיוחד כאלו שנגמרות במוות. במיוחד הסעירה אותי הידיעה שהשבוע מת נער בן 16 בגלל דריסת אוטובוס. אתם בטח לא שמעתם על זה. אם זה היה קורה ברעננה בטוח הייתם שומעים ונסערים, וזה בטח היה מקבל אזכור ישיר ועצום בכותרות העיתונים. אבל מכיוון שהדבר אירע בדרך שועפט בירושלים והנער הוא נער פלשתינאי, אנחנו לא יודעים על זה כלום. או כמעט כלום ובטח שאין כתבות שצועקות מחדל. והילד חולם….