וָאֵרָא- זה לא הגיל זה….

על פרשת וָאֵרָא , שצריכים לקרוא כ-ואראה, כי אלוהים אומר למשה שהוא נראה לעיני אברהם, יצחק ויעקב, כתבתי פה בנרג'י.

אני מרוצה ממה שיצא. אמא שלי מעדיפה שאני אכתוב יותר על הפרשה והעורכת מעדיפה שאכתוב על הזווית הבודהיסטית. כל פעם מתרחש ריקוד בין הנושאים, בין הצרכים השונים. אני אוהבת את הדימוי של הריקוד. בריטריט שהייתי עם שינזן יאנג, הוא השתמש בדוגמא של ריקוד כדי להדגים את תהליך ההתרכזות של המדיטציה. זה כאילו שיש 4 רקדנים במסך- יש מחשבה, רגש, תחושה וצליל. אנחנו מנסים להתרכז כל פעם רק ברקדן אחד.

אתמול העברתי שיחה על הקשר בין דהרמה ליצירה שלי, בעיקר התמיכה של הדהרמה ביצירה שלי ואמרתי שאולי זה היה יכול להיות נחמד יותר, או שלם יותר אם היה לי את הספר שלי להראות, כלומר כמוצר מוגמר, ודיברתי על מושג "ההצלחה" כדבר כובל, כמצב שהבודהה תיאר כמצב ארצי ובעייתי, ואחת המשתתפות שבאה במיוחד לשמוע אותי אמרה שהיא דווקא חושבת שאני סיפור הצלחה ושהיא מאוד מאוד אוהבת את הטור שלי ומושפעת ממנו. זה אומנם היה "שבח", עוד אחד מהמצבים הארציים שאנו כבולים אליהם, אבל זה היה נעים.

ובאמת בנִרְאוּת יש מין ההצלחה. לפחות כביכול. והכל זה תמיד כביכול. גם כשמסתכלים על הפתיחה של הפרשה המזכירה נשכחות, המזכירה דבר מיוחד שנראה ולכן יש לו תוקף, זה דבר מדאיג ולא אמין. מה שנשאר, מה שישנו זה הדבר הזה הלא מתווך שלא צריך מדידה. לא קראתי את כל ההספדים על לאה גולדברג, גם לי יש מערכת יחסים ארוכה ואהובה של הערצה וחשש איתה. עוד מהימים שהיה לי את הספר "ניסים ונפלאות" ממנו אולי למדתי להכניס את עצמך כדמות אמיתית עם חולשות. וזה גדל לאחד השירים האהובים- אני הלכתי אז כאילו מישהו חלם אותי יפה. ולסיום סיומת "מכתבים מנסיעה מדומה" עליו כתבה לי חברתי הקדשה בעיפרון "תכתבי באמת". אני חושבת שלאה גולדברג כדוגמא, כאפשרות זה דבר שלא הייתי יכולה לחיות בלעדיו. אם אני מגדירה את עצמי לעיתים כ'כותבת את עצמי לדעת', הרי זה כי יש לי אילן מצליח, ועוד איזה מצליח, להיתלות עליו. תקדים.

היום היה לי יום ממש מיוחד. יום של מפגשים. לפרוט ולתאר מה היה נוגע בכל אחד מהם יהיה אפשרי אבל לא אמיתי. היו במפגשים הרבה פיוס, הפתעות ואמת שהביאה להקלה גדולה.

אחד מהם היה מיוחד דווקא כי היה צפוי. כביכול. העברתי מדיטציה בלוטוס סטודיו- סטודיו חדש ליוגה בצפון תל-אביב. מדיטציה של שישי אחרהצהריים. הגיעו ארבעה אנשים עם הסקרנות היפייפיה הזו להיות עם עצמם. במסגרת. אין דבר יותר משמח מלאפשר את זה לאנשים. באמת. לפחות ברגע הזה האם לזה מישהו יקרא אי פעם הצלחה? מן הסתם לא וגם לא צריך. זה הקסם הבלתי נראה שילווה אותי לישון.

והמשפט הפותח של הפוסט?: "זה לא הגיל, זה התודעה. או אולי יותר נכון הגיל של התודעה". 

משפט שהתחלתי לכתוב אותו אתמול כשחזרתי בלילה לאחר שחברה אמרה לי שאני כבר גדולה מידי ללכת לאברקסס ביום חמישי. אמרתי לה שלא נראה לי, שזה לא הוגן שאם הדי.ג'יי מלפני שלוש שנים יכול לנגן שם, למה אני לא. בכל אופן עמדתי שם בכניסה לאברקסס שנחצה לשניים. האם זה סלקציה פנים-גילאית? כלומר שאנשים מיידעים עצמם? אין לי מושג, נשארתי בעבר השני של המדרכה פשוט מביטה. מביטה בנכנסים וביוצאים נזכרת בתקופת הבילויים שלי, בגחמות, בחלומות וברצונות הלא נהירים לי של פעם. וזה היה מתוק. כמעט כמו היום היקר הזה. שבשביל אחרים באי רחוק מכאן הוא סיוט מתמשך ובטח גם בשביל כמה שאולי גרים קרוב אליי או לפחות באזור השבר 'האישי' שלנו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: