שמות אהוביי

על פרשת שמות כתבתי פה בנרג'י ועכשיו אני צריכה לחשוב איך לקשר את השם שיצא לי ככותרת לפוסט לפרשת השבוע. במדרש על פרשה מאוחרת יותר נכתב שאלוהים סופר את בני ישראל במפקדים כדי להראות שהוא אוהב אותם, כמו מלך שמוציא את אוצרותיו ומונה אותם. כשאתה מתחיל עַם של שניים עשר איש זה עוד קל. ובפרשת שמות באמת מתחיל להיווצר לו עם.

אני נמצאת בבית הוריי. מעל לשלוש שנים שלא ביליתי פה שבת עם אהוביי, שהם בני משפחתי. אפשר למנות אותם, אבל אשמור על פרטיותם, לעת עתה. הפעם האחרונה שהייתי פה עם אהוב משלי, הייתה באמת באמת רחוקה ולפעמים זה קצת עצוב לי לחשוב על זה. הפעם לא.

כולם בבית הכנסת ואני שהגעתי קצת לאחר כניסת שבת, פה. שמחה להיות פה בחדר ילדותי שהפך למשרד הפנסיה של אבא שלי.

בטור שכתבתי השבת אני משווה קצת בין בודהה למשה למרות שבאופן כללי ובכלל למרות מהות הטור שלי בנרג'י אני לא מאוד אוהבת את החיבור שמנסים לעשות בין יהדות לבודהיזם.

 בריטריט האחרון שהייתי בו ושהיה מצויין, גם הבנתי שהדהרמה בניגוד לתורה היהודית, לא זקוקה להרבה מילים, להרבה הגנות וצידוקים. היא אמת אמיתית שנשענת על משהו רך ואותנטי, וזה בניגוד ליצירה המפוארת (לפעמים) של העם היהודי. יצירה כל-כך לא טבעית (בניגוד לאיך שמנסים להציג אותה) ולכן זקוקה לכל החוקים, לאלוהים חזק ואימתני שכביכול ברא את העולם.

אבל עכשיו אני פה, עצמאית לחשוב את דעותיי ויותר מכך לכלכל את מעשיי ולהחליט לבד אם אני הולכת או לא הולכת לבית הכנסת, וזה ממש לא עניין של מה בכך. עניין אפילו די מרגש. כלומר בזה שזה כבר לא עניין, אין שום הרמת גבה, אפילו לא מהאחיינים שלי שלומדים במוסדות חינוך דתיים ומגבשים תפיסות עולם בהתאם. נזרקה הערונת מפי הבכור (שזוהי שנת הבר-מצוה שלו) לגבי פסל הבודהה שיש לי (שכמובן אני לא סוחבת איתי) אבל זהו. חופש. שמות אהוביי ייאמרו היום בברכת המזון וזה יהיה נהדר. בדיוק המקום שבו אני צריכה להיות.

 

ובכל זאת, אם לצאת מהבית הקונקרטי, אז מילה על סבל אחר בבתים אחרים. כאמור בימים אלו מציינים אנשים שנה למלחמה בעזה.  נהרגו בה גם חיילים ישראלים. את  אחד מהם, עמית רובינזון, אני מכירה בעקיפין. היום, יום שישי, הייתה האזכרה שלו בקיבוץ מגל. מצמרר להסתכל על הסרטון הזה, שכנראה חברים שלו העלו לרשת. פשוט להסתכל על החיוך החי שלו ולשמוע את השיר המשונה שאולי מישהו יודע מה מקורו. מה אנחנו עושים עם כל העצב הזה? איך אנחנו מטפחים שמות של חיים ולא שמות של הרוגים?

יהי זכרו של עמית ברוך. יהיו חייהם של אהוביו ואוהביו מבורכים כפי שהם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אמונה  On ינואר 8, 2010 at 6:48 pm

    את תמיד מרגשת ומלאת תבונה ונוגעת בדיוק במקומות שגם אצלי קוראים שאדרוך בהם שוב ואבדוק ממה הם עשויים… מקומות שקוראים לדרך חדשה, לצעדים פקוחי לב.
    תודה
    על הפוסט הזה
    והבלוג הזה
    ובכלל
    🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ינואר 10, 2010 at 7:49 am

    וואו איזה יופי,
    מתי אנחנו עוצרים לחשוב על מיש אנחנו אוהבים באמת

  • אורי  On ינואר 10, 2010 at 10:47 am

    המאמר בנרגי האיר לי כמה נקודות באור חדש
    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: