יצירה יהודית- פוגל, כהן, בנאי וגם פוקס… בית התפוצות

לא יכולתי לתאר לעצמי שכך אתעורר ואשמח מהליכה לא צפויה לעבודה.

כשהתחלתי לעבוד בבינה, התחלתי במחלקת סמינרים, וזה כלל העברת סמינרים לתיכוניסטים בנושא זהות יהודית. היו כל מיני תיכונים וכל מיני ילדים וכל מיני גישות, והלימוד העצמי, בו פגשתי את עצמי בכל מיני זוויות וגם חברים יקרים (במיוחד אחת אהובה) היה אינסופי ורחב כמו הפוסטר שהיה לאבא שלי במשרד הרב בבית הכנסת שהכיל את ים ההלכה.

בשנים האחרונות התעסקתי רק בפרוייקטים של פרשת השבוע ושל לימוד קבוצות קבועות בישיבה החילונית. השבוע ביקשו ממני לבוא ולהעביר משבצת בסמינר. אמרתי לא. אמרו לי שזה לאנשים בוגרים, מרכזים של תנועת הצופים (בה גדלתי!) עדיין ניסיתי לומר לא, ימי רביעי אמורים להיות מוקדשים לכתיבת הפרוזה או המחזות. אמרו לי שזה בתל-אביב, בבית התפוצות, אמרתי שרק אם לא תהיה בררה ואז כשאמרו שזה על אהבה. התחלתי להיסדק….

כך מצאתי את עצמי הבוקר בקו 25 המוכר לטובה בדרך לאוניברסיטה בה הכל התחיל. לא הכל, הכל, אבל שלב מכונן וגדול מכינון חיי הבוגרים.  האמת שכשהתחלתי ללמוד קולנוע בשלהי 1998 אפילו עבדתי בתנועת הצופים. וגם נפרדתי ממנה.

הבוקר ראיתי את הבדל השנים. התלמידים אותם תלמידים, הבנות עדיין מעוצבות, הבנים עדיין סקסיים ומביטים, ליותר אנשים יש מכשירי האזנה באוזניים, יותר אנשים מפחדים להידבק בשפעת, אבל אותם מבטים ושיחות שלשם שינוי לא הייתי חלק מהן. היה לי בדל של מוסף ספרים שמישהו השאיר בתחנה (בטח לא תלמיד של מדעי הרוח…) ושקעתי בו. במיוחד נהנתי מהביקורת של חגית גרוסמן היקירה על ספר השירה החדש של יקיר בן משה)

חשבתי לעצמי, כמה חבל שכל אותם בקרים בהם נסעתי לאוניברסיטה לא הייתי כה שלמה ומאושרת עם עצמי איך שאני, ומצד שני, זה כנראה לא היה יכול להיות אחרת. הייתי צריכה לעבור את כל המסע בשביל לחזור כך שלמה בפסיעותיי. מי יודע לאן כל האושר הזה עוד יכול להתגלגל….

כך שכן, אפשר לומר שכשהגעתי לבית התפוצות (שגם הדרכתי בו בצבא לפעמים) כבר הייתי עם עיניים פקוחות ולב שמח. אבל באמת שמה שפגשתי פה היה מפתיע ומרנין, בצורה שקשה לתאר.

בית התפוצות עבר מהפך ששוב מחזיר תקווה שדברים יכולים להשתנות. המקום היה אחד המקומות הכי יהודיים-גלותיים (במובן השלילי שאפשר לתאר) מקום קודר ללא חלונות (זה הפך להיות חלק מהעיקרון המנחה שם שדיברנו עליו בהדרכות) משהו משמים שלא מפתה עיסוק בזהות היהודית החדשה, משהו שמשאיר את הזהות מוגדרת למקום רחוק ולא שייך לכאן. מקסימום מותאם לחובשי כיפה בלבד.

והמקום הפך מואר ורחב ומאיר עיניים, מרמת בתי השימוש (לא לזלזל, זה חשוב מאוד!) ועד למרפסת הצמודה לארומה ממנה אפשר לראות את הים! מה מסמל יהדות חדשה אם לא הים התל-אביבי.

בקומת הכניסה, איפה שעוד לא צריכים לשלם יש חלל של יודאיקה מודרנית עם שומר צעיר וחתיך, ובכלל המקום חי! כמובן שעם כזו חיוביות גם הסדנא הייתה מוצלחת ומעודדת, חזרו לצופים כמה אנשים ביקורתיים וחינוכיים עם אהבה בעיניים והם מובילים מהלכים חדשים וליבראליים שנחסכו ממני כשהייתי חניכה ומדריכה לפי שטנץ ציוני כוחני.

והאמת שמזמן רציתי לכתוב על יצירה יהודית. וההתחדשות הזו פשוט התפרצה עליי.

אז נתחיל בדוד פוגל שכתב את חיי נישואים שרק עכשיו אני קוראת. קיבלתי אותו לפני כמה שנים מחברה אהובה (שכבר הוזכרה למעלה…) והתנאים הבשילו דווקא בשבועות האחרונים שאקרא אותו. אקרא ואתפעם. וגם אתעצב. חיי נישואים, כתוב בעברית שהייתה ואיננה, בזהות יהודית חיה של לפני השואה, מתווכחת, רוצה להשתנות, כלואה בעצמה, נירוטית ועמוקה כמו ים. איזה תענוג וקושי שזורים בכל פתיחה של כל דף.

בבודהיזם תמיד מדברים על תודעה של מתחיל. שתמיד צריך לנסות ולחזור אליה, להתחבר אליה. איזה כיף שיש עוד ספרים 'קלאסיים' שאפשר לגלות ולחזור אליהם וללמוד שוב על העולם ועל עצמך. כביכול הזהות היהודית שם היא לא בפרונט, אבל עצם הנישואין ללא יהודייה מוציאים את זה, עצם היהדות של פוגל, וכמובן וינה של לפני השואה מנכיחה זהויות ומחייבת אותנו לבחון את זהותנו שלנו.

הבאים בתור אלו האחים כהן. הם ואלמדובר הם הבימאים שתמיד אוהב ולא משנה מה הם יעשו.

'יהודי טוב' הוא סרט מצויין אבל לא בטוח שאני אובייקטיבית כי כמו שגל אוחובסקי כתב, שהדמויות בסרט הזכירו לו את ההורים ואת החברים של ההורים של איתן בן-זוגו, אז גם אצלי זה כך.קשה להבין זאת אבל ב'יהודי טוב' יש משהו עדתי. העדה של האמריקאים היהודיים הפלוראליסטיים. הם הפכו לעדה רק כשהם הגיעו לפה. אבל בגלל האשכנזיות והטאץ' האמריקאי הנחשק, כביכול ההיטמעות שלהם הייתה בלתי נראית. הם גם לא קופחו, אבל גם התקשו לייצר מורשת מיוחדת. מורשת שהילדים יכולים להתגאות בה. יכולים להצביע עליה בבירור. המורשת שלי ושל ההורים של איתן פוקס זהה והם אף הכירו. אחד החלומות שלי, זה שאיתן יביים את הספר עליו אני עמלה. אין שם הומואים או לסביות, רק התבגרות להורים אמריקאים קונסרבטיבים וכמו שזה נשמע- זרים מאוד. וזר לא יבין זאת. או שאולי כן? כל זה קורה לא בפרוורי אמריקה, אלא פה בישראל החילונית, ביישוב כמו שאני גדלתי בו או בירושלים, כמו שאיתן גדל. תחשבו כמה יכול הדיון על זהות יהודית להרוויח אם איתן פוקס יעשה עליו סרט. וזה לא חייב להיות "הסרט" שלי.

ואפרופו היישוב בו גדלתי, אני ואביתר בנאי גדלנו באותה עיירה. ברחובות מקבילים. בבתי כנסת שונים. אביתר שהוא מקור השראה בלתי פוסק. בעיקר בשני התקליטים הראשונים, אבל גם באחרונים המתחזקים. ובעצם הוא היה מעורר השראה גם בתור נער, כשכיכב בהופעות בתיכון, על הגג או בהפקה שעשה למחזמר 'מאמי' וכמובן היותו נחבא אל הכלים ובכל זאת חברותי מאוד.

ביישוב הקטן שלנו היו שלושה בתי כנסת. בית הכנסת הספרדי, בית הכנסת של חב"ד ובית הכנסת של אבא שלי. "המאבק" הגדול היה בין השניים האחרונים וכל יום כיפור, היום בו כל היישוב פקד את בתי הכנסת היה נוהל רגיל. בסוף כל נדרי, לא משנה לאיזה בית כנסת הלכת, נפגשים כולם מחוץ לבית הכנסת של חב"ד, גם כי זה היה יותר מרכזי מכולם, אבל גם כי לשם הגיע לעיתים מאיר בנאי. הבנאדם הכי מפורסם ביישוב.

אין לי מושג איך זה מתנהל היום, אם בכלל, אבל כל זה בא לתאר איזה עולם של פעם, עולם שמי היה מאמין שאביתר שגדול ממני רק בשנתיים יקדיש את המוסיקה שלו (המוזיקה זה כן היה דבר ברור) לבורא עולם.

בשיר החדש 'אבא' שיר שאני מאוד אוהבת, בעיקר בגלל החלק הפיוטי, המוסיקלי על 'יונתי בחגוי הסלע'- אני ואביתר נפרדים. ברמה מסויימת, זה גם מה שהפריד אותנו בילדות. כשהוא היה חילוני כמו כולם וגם אם בפועל לא לעג לי או לא חשב שיש פסול בדתיות שלנו, הוא ייצג לי את הכלל ואני היוצאת מהכלל בעיניו. 

פתאום, אני רואה שקצת נמשכתי בלשוני ומהססת אם להשאיר את הפתיחות הלא מובנת הזו פה ברשת (לבינתיים זה יישאר, בתקווה שחברתי תכולת העין (המוזכרת פה פעם שלישית), תרמוז לי אם כדאי לי קצת לצנזר את עצמי)

"אבא אני רוצה לעמוד מולך
ולהאמין שאתה אבא טוב
אבא אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב

אבא אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה

אבא אני רוצה לחזור אליי
ולמצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור , אבא
ושם אני מאמין לעצמי

יונתי בין חגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי"

בכל אופן, הכוונה לא לאבות הפרטיים שלנו, למרות שאני בהחלט רואה את אבא של אביתר כנוכח שם בשיר וגם בשיר מהדיסק עומד על נייר כשהוא שר- אבא היה בלי חולצה עובד בגינה (בעצם אולי עמיר לב כתב את השורות הספציפיות האלו…) אבל הפנייה אל האב הגדול, המיתולוגי, זה שאנחנו צריכים את אישורו, לדעת שהוא אוהב, פה אנחנו נפרדים. אני למדתי בדרך שלי, שרק אני יכולה לתת את זה לעצמי, אני וההתנהגות שלי, שיכולה להביא את זה גם מאחרים.

האלוהים כמקור חיצוני, כמקור שיכול להבטיח אם למסע יהיה סוף טוב או לא, זה מקור שאני לא רוצה להכניס אותו שוב לחיי. לקחת מחסה בבודהה בכל יום, זה ממש לא אותו דבר, ועל כך, בפעם אחרת…