על פרשת השבוע וישלח כתבתי פה בנרג'י. היה לי נחמד כשאתמול שהייתי אצל המשפחה בירושלים ודיברו על הפרשה, לחדש גם קצת משלי, מבלי שזה יכעיס את גיסי.
זה מדהים איך כל אחד מאיתנו חושב שהוא הכי צודק. מאיפה זה בא לנו?
נסעתי לירושלים עם אוטו של ידיד ושמעתי שיחות דהרמה כל הדרך. הדרך הייתה יפה עד מאוד. היא מוכרת לי כל-כך, העלייה וההתרגשות והחששות, עליה לירושלים היא תמיד מסע בשבילי, גם אם זה כמה פעמים בשבוע. אולי כי הייתי אמורה להיוולד ולחיות שם, ורק ברגע האחרון, ההורים שלי שינו את חייהם והדרימו?
ואני שומעת את המורה מדבר על הסיפורים שלנו, שמנהלים את חיינו ואני חושבת לעצמי למה לא כולם שומעים את זה? למה לא כולם עושים לעצמם טוב? מתי השתבש האוטומט הזה?
ומדיטציה. אין כלי חזק ואפקטיבי ממנו לגרום לבנאדם אושר. איך זה שלא כולם עושים את זה?
עכשיו שהשיפוצים בביתי הסתיימו אני מבינה כמה היה לי קשה ולא מפוקס בתקופה הזו. הפעמים שבהם העלתי את הכרית על המיטה וישבתי עליה בשתיקה, היו הרגעים הכי שפויים למרות שכל האבק מסביב נכנס לי ועלה מבפנים, כמו היה חלק ממני, יכולתי לראות בבהירות את רוב הסופות.
אני וקרן ארבל מתחילות להעביר מדיטציה כל יום רביעי בשש בלוטוס סטודיו ליוגה– מקום חדש שמאמין גם הוא שמגיע לאנשים לעשות טוב לעצמם, בלי כלים חיצוניים. זה כל-כך לא מובן מאליו. החברות שלי בתקופה של מיסוד יחסים, של עשיית ילדים, זה עדיין לא מגרה. עדיין נראה קשה. כן, יכול להיות שזה אני ובעיותיי, אבל יכול להיות שלא?
