וירא- אין לנו על מי לסמוך אלא על הרגע הנוכחי

על פרשת וירא כתבתי בנרג'י פה
הפרשה היא באמת בעייתית. גירוש ישמעאל, סדום ועמורה, סקרנות נשית שהורגת, בנות לוט המפתות בעל כורחן, עקדת יצחק, חיים שלמים. לא הרבה השתנה. ואנשים חושבים שיש אלוהים בעולם. וירא זה מלשון שאלוהים נראה. הפרשנות המסורתית כל-כך יפה, מחפה על כאב כל-כך גדול.

כל-כך נהנתי בהכנת הפרשה להכיר את קארל סייגן. נראה לי שבפעם הבאה שישאלו אותי על אלוהים אומר שאני אגנוסטית. תמיד הייתה לי חולשה לפיזיקאים…. וכמובן שרש"י, יחיד ואין בלתו, על אף שמצטט ללא הרף, סוג של בלוגר מתקדם….
 רש"י על בראשית פרק יח פסוק א
וירא אליו – לבקר את החולה (בבא מציעא פו) אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל בשלומו:
 באלוני ממרא – הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו (בראשית רבה):
 ישב – (בראשית רבא) ישב כתיב בקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך שעתיד אני להתיצב בעדת הדיינין והן יושבין שנא' (תהלים פב) אלהים נצב בעדת אל:
 פתח האהל – לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו:
 כחום היום – (בבא מציעא פו) הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים הביא המלאכים עליו בדמות אנשים:
 
הוציא חמה מנרתיקה- לא קסום? איך עם כל הקשיים שלי עם ארון הספרים היהודי ועם מה שגרם לו לעבור אלינו מיד ליד, כל הסבלים כולם שהם אבותינו ואימותנו אני חושבת שזה קסום ויפה? זה המסע שלי, מסע שמבין כמה כאב יש בכל המיתוסים שעברו בורידים, בדי.אנ.איי, בריקוד של החיים שלי. אני כנראה שוב בתחילת הדרך. חלק יודעים לבטא את המיתוס טוב ממני, כמו שועי בשיר המרגש על אברהם ויצחק. אולי כי הם דמויות גבריות אף פעם לא התחברתי אליהם רגשית. יותר מה שצמח שם מפריע לי, ששם התברר והתחוור לאבא הראשון שיש שם מישהו חיצוני שמולו מבררים מחליטים ומיישמים דברים ולא מול הבן, מול עצמו. יש אמת שעל פיה חיים ולה מוסרים דין וחשבון. שוב ושוב חוזרת למילים של ס. יזהר- מנוולים על מה צריכים הבנים למות?

ולחיות?

בחודשים האחרונים כל פעם שאני נוסעת לעבודה בישיבה החילונית ששוכנת מול התחנה המרכזית אני פוגשת את החיים ותוהה. משתאה תהיה מילה יותר מדוייקת. בכלל להיות יצור חי בישראל זה דבר מסובך. אולי טוב שלא כולם מודעים לכך אחרת הייתה עולה צעקה כל-כך גדולה. ואיך היא לא עולה? כל ההפגנות והמסיקים והדיבורים שיש, הם כאין וכאפס לעומת עוולות החיים שנמשכות כל הזמן. מה עושים עם כל זה? ממש אין לי פתרון. אני לא שומעת חדשות, זה עוזר רק קצת. אבל עוזר. אני רואה את החדשות ממקור ראשון, רואה בעיניים
נרקומנים ועניים ושוטרים וגנבים וקניות מוטרפות ומסעדות יוקרה ששני מטר מהם שוכב הומלס. וזונות כמובן, זונות שגברים נשואים הולכים אליהם. והצגות תיאטרון רפרטואריות שמלאות באשכנזים. שלא לדבר על אנשים בפריפריות הגבולות שאנחנו מתנכלים להם לחיים, לבתים שלהם ממש.

ובתוך כל זה אני שמבינה באיחור קליל שאני בת שלושים וארבע. ועדיין אנשים שאני מכירה יחסית היטב מופתעים ואומרים לי שהם חשבו שאני בת 28 וכן, בטח שזה מחמיא, אבל זה מתחיל לעצבן. אבל אני הרי לא בת 28 ממש לא, וטוב שכך אבל עוד מעט חצאית המיני שלי תהיה פתטית. לא כן? כמובן שתלוי איך אני אחשוב. כמובן.

בפרשנות לפרשה כתבתי על השיר אבא של אביתר בנאי. אני מאוד מאוד אוהבת את השורה שם יונתי בחגבי הסלע… לא יודעת למה, זה מתנגן בתוכי, כמו כל הניגונים שקופצים עליי כשאני רוכבת באופניים. אני כבר לא מתנגדת להם. הם היו שם מהריטריט ראשון שהלכתי אליו לפני שש שנים. זה היה קצת אחרי יום כיפור ושאלתי אז את המורה השוייצרית אם זה בסדר שיש לי ניגונים יהודיים בראש. היא אמרה שכן. ובכל זאת כנראה המשכתי לחשוב שזה לא בסדר. עכשיו כן. לפעמים. ודווקא עכשיו עם המוסיקה היהודית בכל מקום, אני לא אוהבת את הטרנד היהודי הזה, בכלל לא. הוא אפילו מקשה עלי את החיים באופן אישי, אבל את משפחת בנאי אני אוהבת מאוד. בעיקר את אהוד ואביתר. השיר שבאמת מתאים לפרשה הוא אבות ובנים ובכלל הדיסק הראשון של אביתר הוא יצירת מופת שמבטא את כל החוסר אונים שיש לי פעם ב… בעיקר כשאני בדרך לעבודה. מה שכן, תמיד כשאני מגיעה לשם מוטרדת, תרתי משמע, אני מודה על כך שנולדתי בצד הנכון של העולם, בתנאים הנכונים, עם ההורים הנכונים ובכלל על העבודה שיש לי, הקונקרטית והנפשית לצלוח בעולם.
 אגב, פעם בשבוע אני נוסעת לכיוון ההפוך, לבני ברק. שם יש עצב ותסכול ועולם אחר ממקום אחר לגמרי. בהזדמנות אכתוב על זה, אבל גם שם ובעיקר כשאני חוזרת הביתה אני חוזרת מלאת שבחים והודיה למקום שבו אני נמצאת.
ובינתיים עם חצי פיינט של הטעם החדש של בן אנד ג'ריס מתאמנת על קריאת שירים של משוררות עבר דגולות. וגם של משוררים. למשל:

אוסיפ (יוסף) מנדלשטם נולד בשנת 1891 בורשה למשפחה יהודית מתבוללת עשירה. נפטר מטיפוס ב1938 במחנה אסירים. מתחילת שנות השלושים לאחר ביסוס שלטונו האוטוקרטי של סטלין נעשית שירתו אופוזיציונית יותר ויותר לשלטון. הוא בוחר להתעלם  מאזהרות ידידיו ותומכיו ומרשה לעצמו התבטאויות חריפות נגד המשטר. בנובמבר 1933 הוא כותב את שירו המפורסם המתחיל בשורות:
 
"איננו חיים, רק מהלכים על קצות הבהונות
על פני החיים מרחק עשר פסיעות
מילותינו הן דממה ותו לא.
ואם נקשרת שיחה לעתים
אנחנו נזכרים באיש מן ההרים בקרמלין,
סביבו מנהיגים גרומי צוואר. .
שפמו שמוט כמשושי תיקן תחת אפו…"

לא יודעת למה, זה מהדהד לי לפחד שלנו מאלוהים, לסיבה שהכל מסתבך בגללו, לרצון שלי שכולם יבינו שמה שקיים זה רק הרגע הנוכחי. שאני אבין ואזכור זאת בכל רגע ורגע. וגם הרצון הזה אולי כובל אותי למשהו.

ובכל זאת מילה על יצחק רבין. הערב על המהפכה נקבע לפני שהזיזו את הערב לזכר הרצח של יצחק רבין. הארגון שאני עובדת בו- בינה הוא ארגון ציוני מאוד ובכל זאת הם החליטו לא לשנות את האירוע. אבל הם גם לא מפרסמים אותו בריש גלי.
לגבי עצמי, אני לא חושבת שהייתי הולכת, כבר די מזמן אני לא הולכת, מאז שהלכתי שמאלה ממרצ.

אבל בערב ההוא ברביעי לנובמבר 1995 הייתי גם הייתי. אני זוכרת כמעט כל דבר שעשיתי באותו יום. את הנסיעה הצוהלת באוטובוס הלוך עם חברי קיבוץ חצרים, את התחושה שזה ממש חשוב לנסוע לעצרת בעד השלום, את הצחוקים שעשינו על רבין בזמן שזייף ואת השקט הנורא והדממה והבדידות והמועקה שהיו באוטובוס בחזרה לקיבוץ הדרומי. אני חושבת שזה היה אחד מרגעי השבר בחיים שלי. אומנם הייתי בת עשרים טרייה, אבל זה בין הפעמים הבודדות בחיים שההורים שלי התקשרו אל החברה אצלה הייתי ואמרו לי לחזור הביתה. ראיתי את ההורים שלי שבורים. במיוחד את אבא שלי. אחד האנשים הכי ציוניים ואופטימיים שאני מכירה. מלאך אכזר כמו הגיע ולקח ממנו חלק ולא שלח נחמה. כן, עד כדי כך. אני חושבת שהוא התבייש, שלא היו לו תשובות. כן, זה מה שראיתי אז בלילה הבלתי נגמר של הרביעי לנובמבר,במיטת הוריי, עם הפסקול הסיוטי והמצמרר של איתן הבר, ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…. לא היו לאבא שלי תשובות. אולי זה מה שיצחק ראה בעיניים של אברהם? 

חיים ועקדות, עולם קשוח– זה משנה מי יכול על מי?.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: