באיחור קל או כבד אני כותבת על פרשת השבוע שעבר, פרשה שקוראים ביום טוב ראשון של סוכות. על הקריאה בתורה כתבתי כאן בנרג'י ניו-אייג'. למי שעוקב אחרי הכתיבה שלי נוצר לי תהליך מעניין בו מחוסר הבנה של מה זה ניו-אייג' נוצר משהו חדש לגמרי שנכנס ללימוד העצמי שלי.
לדעתי זו דוגמא לחשיבות של 'לא לדעת'. להיות במצב של בלבול, של חוסר המורגלות שלנו לא לדעת, ורק משאתה מסכים להיות במצב הזה ושוהה בו, מתגלה לך משהו חשוב יותר בהרבה, והוא מגיע ביצירתיות שלא יכולת בכלל לדמיין.
טוב, זה בטח לא מאוד ברור. לי זה ברור ובמקום בו אני נמצאת זה מספיק לי.
ואיפה אני נמצאת? אני נמצאת בריטריט שתיקה בקיבוץ עין-דור הקסום, מקום שהוא כבר בית. ואני יודעת שלא רק בית בשבילי, כפי שעולה ברשימה של אביב. אביב שהיה עוד אבן דרך לכך שהמקום הזה יהיה שלי. לפני שנתיים וחצי. זה פעם ראשונה שאני מביאה מחשב לריטריט שכזה, אבל זה בעיקר אילוצי עבודה. וכמובן שאני לא משתתפת בריטריט אלא אחת מצוות הניהול שלו, כלומר לא בשתיקה רגילה, נאצלת.
הסיבה שאני מתעקשת בתוך כל השקט הזה להעלות רשימה, מלבד ההבטחה של עצמי לעצמי לכתוב כל שבוע על מה שקוראים היהודים ברחבי העולם, קשורה לכותרת שנתתי לרשימה ולניסוי פנימי-חיצוני שאני הולכת להתנסות בו. יכול להיות שאעדכן קצת בהמשך…
בסוכות 2004, לפני חמש שנים בדיוק הלכתי בפעם הראשונה לריטריט של תובנה. אז הוא התקיים במעלה הבשור וקשה לי לשחזר את כל המניעים שהובילו אותי אליו. זה לדוגמא דבר שאחזור אליו בהמשך, כשאהיה פחות עייפה. בוודאי שלא יכולתי לדמיין שאתמיד במסורת הזו ואמשיך להגיע לעוד ועוד ריטריטים ועוד אנהל אותם או את המטבח שלהם. בטח לא שהחיים שלי הולכים להשתנות! לא אגיד מקצה לקצה,כי זה עניין של כמות אבל מבחינת עומק, משמעות, חשיבות וחופש- הרי שזה בלתי מדיד בכלל!
אז זה היה רעיון מהפכני שלא אבלה את החג שעד אז תפסתי כאהוב עליי מכל, לא בחיק משפחתי ובחיק סוכתי המוכרת לעייפה. היום זה כבר ברור וגם קצת שזור בעצב דק שאני לא מבלה עם המשפחה בחג אלא עם משפחה אחרת ועם מי שנהייתי, מי שהעזתי לההפך במהלך החמש שנים הללו.
האושר בלהיות פה ולאפשר בפעם השנייה (מבחינת ניהול קורס) לתשעים או מאה איש לטעום את הדהרמה, את החופש באפשרות לחיות חיים ראויים הוא עצום. ולמרות הקשיים הפיזיים אבל בעיקר הנפשיים- של לפגוש את כל הדפוסים וההתנהגויות הלא מוארות שלי, אני לא יכולה לחשוב על מקום יותר שמח, במובן הכי שמח ורחב של המילה שהייתי רוצה להיות בו. מה שמדהים הוא שבמקרה או שלא במקרה הבאתי לפה דווקא את היומן שניהלתי בזמן שהייתי בריטריט הראשון. למרות שאסור לכתוב בריטריטים, היו לי כמה רשימות קצרות או יותר נכון הערות. אז עמדתי ארבעה ימים לפני יום ההולדת העשרים ותשע שלי. בקיצור אולי בהמשך כדי לעבות את הרשימה אני אוסיף ציטוטים מהיומן.
וכאן כדאי שאעצור ואומר מילה או שניים על הניסוי.
לפני שנתיים חגגתי את יום ההולדת השלושים ושתיים שלי במקסיקו. התמונה שבבלוג היא התמונה מהיומולדת, ואת הזר עשתה לי אביגיל. כן, כל אחד צריך אביגיל בחיים….
אביגיל החיצונית וכנראה גם הפנימית שלי נתנו לי את אחד מימי ההולדת הנפלאים ביותר שחוויתי, למרות שהם היו צנועים ורחוקים מכל אוהביי ואהוביי.
שנה שעברה יום ההולדת שלי נפל ביום כיפור וחגגתי אותו פה בעין-דור עם ידיד מהסנגהה.
רק אני והוא והשקט שהשאירו לנו הריטריט שנגמר באותו בוקר והשקט שהיה בהתהוות לקראת הריטריט שהתחיל למחרת. וזה היה יום הולדת עוד יותר נפלא, צנוע ורחוק מכל אוהביי ואהוביי. תענוג!
והשנה, אני גם אחגוג פה את יום ההולדת שלי והניסוי הוא לא לספר על כך לאיש מהנמצאים כאן.
אני רוצה לבדוק איך זה מרגיש לגדול עוד קצת ובו בעת להישאר אותו דבר, כלומר להמשיך לגדול מבפנים ובעיקר לא להגדיל את האגו.
זאת החירות אליה אני רוצה להגיע, זו הדרך שלי. רצופה מהמורות פנימיות ומתנות אינסופיות! שנה שעברה בזמן שאני והידיד עשינו מדיטציה מתחת לעץ, אמרתי לו בסיום המדיטציה שעלתה בי תחושה של הוקרת תודה עצומה לבודהה. לדרך שהוא סלל, לתחושת המחסה או ההשגחה שהוא מעניק לי על ידי הגילוי של הדרך שלו, על הדרך לחופש. הידיד אמר שזה רגע מכונן ומיוחד מאוד להגיע לאינטימיות של להודות לבודהה.
לא ממש הבנתי את דבריו, אבל לא משנה אם זה עניין כמותי, עובדה שזה עוד איתי ובלתי מדיד עבורי. ואני כמובן מודה באותה מידה להורים שלי שהחלטתי בריטריט הקודם בפסח שלמרות הכל את הספר שייצא לאור אני אקדיש להם. אני אודה להם על שנתנו לי להשתמש בפצעים שלי מבלי לחשוש שהם יכתימו אותם.
אני לא מאמינה שאני כותבת את חדרי ליבי פה במרחק, בצורה האינטרנטית הזו, אבל גם זה חופש. וחוץ מזה אני אוטוטו בת שלושים וארבע בלי נרות חיצוניים לכבות.
מי ייתן וכולנו נזכה לשמחה, אהבה והוקרת תודה לכל מי שסולל לנו דרך לחופש!
תגובות
שנראה שאפשר רק להצליח בו, כי הוא ניסוי לשם ההתנסות.
אני התחלתי את דרכי לפני שנתיים בדיוק, בסוכות, בעין דור.
וחגגתי יומולדת ביום הראשון של ריטריט ראש השנה…
ועכשיו מתגעגעת וכבר כמה פעמים מצאתי את עצמי בימים האחרונים חושבת על איך מרגיש, למשל, החושך שיורד מוקדם עכשיו בעין דור, בריטריט הזה שנמצאות בו כמה נפשות יקרות לי מאד.
מי יתן ותדעי עוד הרבה מהשמחה והאושר הנקיים האלה, מהחופש שבנתינה ובקבלה ומכתיבה שיוצאת מהלב ומגיעה אליו. ויומולדת שמח ומשמח עם או בלי לגלות…
איזה מצחיקה. רגע, אני הגעתי אחרי היום הראשון, אז חגגת פה, או לא? איזה כיף גם לך. בטח בזכותך התחילה האנרגיה של המתוקים בישיבות צוות. דווקא הפעם זה בריא יותר.
אני עכשיו במשרד של חוה…. הצוות עשה כדורי אנרגיה, לא באחריותי…ויורד פה גשם, אז מיוחד פה במיוחד… והירח והאנרגיה והאחדות שמפעפעת בכולם. המורה אמר להם היום שהוא ממליץ להם להתחייב למדיטציה לכל החיים. ועוד הוא אמר שהחיים יעברו בין כה וכה, אז למה לא למלא אותם במשמעות… בלב אמרתי אמן.
על פתיחת הסכרים כבר ביום הראשון, בתואנת יום ההולדת, הבאתי איתי הרבה שוקולד :),
ואוי… גשם בעין דור בתוך ועם השקט הזה. הלב שלי נמעך קצת מכמיהה געגוע קנאה ומי יודע מה עוד. הנה גם הרגע הזה עבר בין כה וכה וכמה קשה לפעמים למלא במשמעות, או אפילו לא למלא רק לשים לב למשמעות שישנה.