אלטרנטיבה ליום כיפור…. ?

פתאום אני מבינה,זאת אומרת יותר לעומק, שהתרגול הרוחני שלי- היינו הבודהיזם שנגוע ביהדות, (בעיקר מתוקף זה שזה מה שכתוב לי בתעודת הזהות וכך חינכו אותי בבית ולא בגלל אהבה גדולה במיוחד ליהדות), הוא כזה שכל הזמן חי בחשבון נפש. ואני אוהבת את זה. ולכן, אני לא לחוצה ודואגת לקראת הצום ולא נרגשת במיוחד לקראת היום "הנורא". עד כדי כך ששכחתי את סיפור סגירת החנויות ובתי הקפה. אני שמחה בהתרגשותם של האחרים ושמחה על הרצון הטוב שנדמה שמבעבע באנשים. ומנסה לשים בצד את האפשרות לצלצל בפעמוני הכנסייות שאין לנו ולומר לכולם- חיו ככה כל השנה!

שנה שעברה הייתי ביום הכיפור האולטימטיבי. במנוחה מוחלטת עם ידיד שעל הדרך, עם מדיטציות והתכוונות ואפילו הלכנו לברכה. וגם אכלנו שאריות ופיזרנו כורכום במטבח כדי שנמלים לא ייכנסו אליו. ובנוסף לכל וזה היה יום ההולדת שלי. וזה היה כל-כך שלם ונכון ומעוצב בלי הצורך שמישהו ייעצב אותו. כל נדרי בקע מבפנים וגם השופר. לא היה לי צורך לשמוע אותם מבחוץ. הסליחה היחידה שביקשתי הייתה מאמא שלי. וזה הגיע לה. יחד עם תודה שהיא איפשרה לי להיות איפה שהייתי.

השנה התנאים לריטריט עצמי ומושלם שכזה לא הבשילו ושוב השאלה איך מעצבים משמעות ליום-כיפור בתל-אביב. בלי לצום כי זה אף פעם לא אמר לי דבר אמיתי, למרות שצמתי.

לשמחתי כמאמר השיר החדש של אביתר בנאי- הפעם אני לא לבד.

בישיבה החילונית, היקרה לי, עורכים כבר ארבע שנים את יום-כיפור ואף פעם לא הזדמן לי להיות נוכחת. הדיון שנערך שם כל שנה בדבר התוכן מרתק והשנה הוא גדל והתעצם בעקבות דעה של אחד התלמידים לשעבר. אני אשים פה כמה מהדעות (ללא ציון שמות וייחוס) כדי שתוכלו להנות מההשקעה שאנשים חילוניים שמים לתרבות היהודית שלהם. וגם כדי לעורר את המחשבות בנושא היום שנחשב לקודש הקודשים בעם היהודי ובכל זאת רבים ממנו נוהגים בו בחולין מוקצן.איך אפשר לראות גם את החופש הזה כחד-פעמי , כמיוחד, כמשמעותי.

בסוף הרשימה אני רושמת את הלו"ז ומזמינה את כולם להצטרף.

* אפשרות אלטרנטיבית נוספת אם כי אולי קצת ברגע האחרון היא בבית השני שלי- תובנה. בבית הסנגהה בתל-אביב רח' עובדיה ברטנורה 21 יתקיים ריטריט של בחינת הלב וסליחה עם לילה קמחי, מורה מצויינת. יכול להיות שהמקום כבר מלא, כי מלכתחילה הוא קטן, אבל מי שממש רוצה ובמסגרת השיטוטים, יכול לעבור שם ולבדוק, ללא ציפיות, נדמה לי שהוא מוזמן.

* ועל מנת שזו לא תהיה רשימה לתל-אביבים בלבד, אני אומר שבירושלים בבית הכנסת הרפורמי כל הנשמה יערכו היום בזמן 'כל נדרי' תפילות אלטרנטיביות.

 

אז הדיון בישיבה החילונית-בינה התחיל בהזמנה הכללית הזו מטעם מנהלת הישיבה

ידידים, תלמידים, מורים, בוגרים וכל מי שמעוניין לחוות יום כיפור ישראלי

 

גם השנה נקיים בישיבה החילונית יום כיפור של ישיבה בצוותא, התבוננות פנימה והחוצה, התחברות למסורת שלנו, שאילת שאלות עליה וחידוש טקסים ומנהגים של המקום והזמן שלנו. אתם מוזמנים לבוא לבושי לבן ולקחת חלק בכל או בחלק מן התוכנית. אנא שימו לב שהשנה, בשל ריבוי התלמידים והבוגרים לא נוכל לקיים את ההתכנסויות הגדולות בישיבה, מפאת מצוקת מקום, ולכן, בערב החג ובמוצאי החג נתכנס על גג בית מעריב, ומהלך היום יתקיימו מפגשי הלימוד, התפילה והשיח בישיבה. מצורף סדר החג, אתם מוזמנים להגיע לחלקו או לכולו.

 

תגובת התלמיד לשעבר

יום כיפור מתקרב וכולנו מבקשים יום משמעותי ונוגע. שמחתי לקבל הזמנתך לקיימו, כמיטב המסורת הקצרה שלנו, ביחד עם תלמידי ומורי הישיבה החילונית. צער לי לכתוב בתגובה כי לא אשתתף השנה במפגשים, וברצוני לשתף אותך מעט במחשבותיי בנושא. הכיוון אליו מושכת הישיבה החילונית בשנתיים האחרונות במפגשי יום כיפור אינו מתלכד עם כיווני שלי, ואני מחפש מסגרת שתתאים לי יותר. כמו שאת יודעת, הייתי שותף פעיל בעיצוב המפגשים בשנתיים הראשונות ושמחתי למצוא שהקול שנשמע מהם היה גם קולי שלי. מצאתי במפגשים גישה מרעננת ושונה, אלטרנטיבה חילונית משמעותית. דעתי היא שבשנים האחרונות קיימות היצמדות לנוסח המחזור ונוכחות מסיבית של התפילה, ושתיהן זרות וכפויות, ומהוות צעד לאחור – חזרה למסורת במקום יצירת מסורת. בתוך הגל של קהילות מתחדשות, והגל של חזרה למסורת, המפגש בישיבה בלט באותנטיות שלו, באפשרות שהוא נתן למי שאינו אדם מאמין לקיים יום כיפור משמעותי. מרכיבים אלה עדיין קיימים, אך נחלשו ואף נוספו עליהם מרכיבים דתיים שנטילת חלק בהם מסבה לי חוסר נוחות, ולכן איני רוצה להשתתף בהם. עם זאת, נוסח יום כיפור של הישיבה החילונית עדיין מתעצב וכולי תקווה שנזכה להשתתף בו יחד שוב בעתיד.

 

חשוב לי לציין שכל הנושא אינו מפחית כהוא זה מאהבתי לאנשי הישיבה החילונית ומהנאתי ממפגשי הבוגרים ומהעיסוק בתנועת בוגרים, אם אפשר לקרוא לה כך. 

 

אשמח לשמוע מחשבותייך בעניין. 

בינתיים, שיהיה לכולנו יום כיפור משמעותי ומהורהר, מפנים וחולק,

 

 המכתב ששלחה המנהלת בעקבות דברי בוגר הישיבה

שלום לצוות הישיבה והמורים היקר שלנו,

בימים האחרונים עסקנו בעיצוב יום הכיפורים הישיבתי , ו"היצירה" – נשלחה אליכם במייל בדמות סדר היום, המחזור גם הוא בדרך אליכם. שותפים לחשיבה גם צוות הישיבה, חלק מן המורים, מסורות ונסיון העבר וכמובן – הביוגרפיות של מי שעוסקים במלאכה. הייתי רוצה לשתף אתכם בדיון מרתק שמתקיים סביב יום הכיפורים. הוא כמובן מתקיים גם סביב השבתות והחגים האחרים אך מקבל משנה תוקף נוכח יום הכיפורים. הדיון סב סביב האפשרות לייצר אלטרנטיבה חילונית משמעותית לחג. ליבו קשור למקומה של התפילה. בשנים האחרונות הלכה ותפשה התפילה מקום יותר ויותר מרכזי בטקס יום הכיפורים. השנה תתקיימנה כמה וכמה תפילות ורבים מן הצוות ומהתלמידים – קושי עם כך. האם התפילה היא טקסט דתי או שהגישה אליה קובעת האם תהיה דתית או לא? האם משמעות היותנו חילוניים מחייבת לבחור בכל רגע מחדש את ש"רלוונטי" לעולמינו כאן ועכשיו או שאנו מחוייבים גם למילים שאינן בעלות משמעות בעולמינו אך מה שקושר אותן הוא ערכן ההיסטורי/המסורתי? ממה מורכבת ה"אלטרנטיבה" החילונית ומה הם מינוני התפילה לעומת טקסט אחר – עברי מתחדש/שירה/כתיבה של תלמידים ומורים? אני אישית שייכת ל"מפלגת התפילות" וחשוב לי מאוד שבסדור שלנו יאמרו הטקסטים המכוננים המסורתיים של יום כיפור. אין לי צורך להצדיק את תוכנם ומספיקה לי העובדה שגילם מופלג ומפואר.  גם היכולת להבין את סיפורו של עגנון מושתתת על ההיכרות שלי עם התפילה, לא ברמה האינטלקטואלית אלא ברמה הרגשית והחוויתית. לצד גישה זו לתלמידים ולמורים רבים קושי עם הדבר, צרפתי כאן מייל ששלח לי תלמיד מהמחזור הראשון, שהיה שותף לבניית יום הכיפורים הראשון בישיבה.

 

תגובת מורֵה בישיבה

הקשיים העולים ממכתבו משתקפים גם בלימוד. לחלק ניכר מאיתנו יש קושי גדול עם שפת התפילה וביטויי האמונה וצריך לסלול דרך בתבונה (ברגישות ובנחישות)

אני הייתי מתבסס על העקרון של אחד מקרא ושניים תרגום: ליקוט כמה קטעי מקרא חשובים ומיצגים (ממחזור ליום הכיפורים, מקרא ומשנה) ולכל-אחד מהם לצרף פרקי שירה (מספרות ישראל וספרות העולם. אני זוכר שבמשמר השרון היינו מביאים את שירו של רבינדרנט טאגור "למה כבתה המנורה" בטקסי יום הכיפורים) או קטעי הגות קצרים.

 אפשר להעזר בילקוט ליום הכיפורים שבספרית הישיבה והעיקר, לשיר הרבה

 

 

תגובת מורָה בישיבה

שאלות מאוד נוקבות… לצערי  יישארו עימנו כל הזמן, אלה השאלות שעושות את הישיבה מה שהיא. אין מצב שנצא עם משהו מסודר ומוגמר….

יום כפור הוא יום דתי – מספיקה ההנחה שזהו יום  דין וש"בשמים" חורצים את דיננו, ברגע שזה "מקובל " עלינו – הכל נגזר מתפיסה זאת…

אי אפשר להתחמק מכך  שהימים האלה הם ימים לא פשוטים עבורנו  – וזאת בגלל התכנים התיאולוגיים החזקים שלהם.  חגים אחרים – אפשר להצמיד להם תכנים לאומיים, חקלאיים וכו' – אבל הימים האלה מראש השנה ועד כפור – איתם קשה לנו, ואנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות …     

ולכן, זהו אומץ גדול להגיד  שעוסקים ב"עיצוב" יום הכפורים – איזה רעיונות אתן כן לוקחות מהמסורת היהודית? האם את המנגנון שמאפשר הסדרת יחסים בין אדם לחברו על ידי תשובה, סליחה ומחילה?, האם ננטרל את התיאור של יום הדין השמיימי ונשאיר את יום הכפורים במרחב הבין אישי בלבד?  

ואז – באמת אין מקום לתפילה, ולא לתקיעה בשופר, ולא לצום אלא לדיבור בין אישי, חברתי. וכאן – דווקא יש מקום לעיצוב, ליצירה , ולחידושים.

 בהצלחה, יישר כח לכן, אני יודעת שזה לא פשוט.

 

תגובת מורֵה בישיבה

הנושא הנידון כאן הוא חשוב ביותר לעיצוב דמותנו כמובילי תרבות יהודית חילונית וכמובן גם לדמותה של הישיבה החילונית בפרט. כדי להגדיל תורה ולהאדירה ולהפוך את הדיון למדוייק יותר, אני חושב שלא כדאי לדבר על "תפילה" באופן כל כך רחב. יש הרי סוגים שונים מאוד של תפילות ביום כיפור. ישנן תפילות הודיה שבאופן כללי יכולות ללמד אותנו פרק בהשתאות, צניעות וענווה בלי קשר למה דעותינו התיאולוגיות בהקשר לסוגיית האלוהים. כמו כן, ישנן תפילות בקשה שמלמדות אותנו להיות קשובים לצורכי הכלל, לניגון ההיסטוריה ולכאבים של עם ישראל במהלך הדורות האחרים. וגם כאן, התפילה מחברת אותנו למישור החברתי, הדאגה לעניים, לחולים ולשאר הנצרכים. ואם בתפילות הסליחה, הרי הן יכולות ללמד אותנו בחלקן את חשבון הנפש המדוקדק שראוי שנעשה וגם לחשוב מחדש על מושג החטא וההחטאה.

כמובן שיש גם תפילות קשה לקבל את תוכנן מכל מיני סיבות. ולכן גם אין אולי מקום להשתמש בהם.

באופן כללי, אני בעד שימוש בתפילות מסיבות טקסיות, רוחניות, היסטוריות ומסורתיות, אבל יש צורך לבדוק כל תפילה ותפילה לגופא. והלימוד הזה כשלעצמו יכול ללמד אותנו רבות ולגבש את זהותנו ולהעמיד אותה באתגרים מעניינים.

 

תגובת מורֵה בישיבה

קראתי את הדברים של …(התלמיד) והזדהיתי עם רוב הדברים.

כמי שהגה את רעיון יום הכיפור בישיבה ויחד איתו וחברים נוספים עיצב את אופי המחזור וסדר היום אני יכול לומר שראינו באופן חיובי שילוב של קטעי תפילה. אז הישיבה היתה בראשיתה ורוב החברה עבדו בשכונה כאשר היומיום שלהם מאד חילוני והלימוד קיים שם במינונים נמוכים וכך גם חוויות רוחניות כאלה או אחרות.

אל מול הציבור הזה חשבנו שאנו מספיק בטוחים בעשייה היומיומית ולא חוששים ליפול למלכודת הניו אייג'ית בה אנשים מחזיקים ידיים במעגל ומרכזים את מבטם פנימה, אל פנים המעגל ואל עצמם.

היום לשמחתינו הישיבה צמחה וגדלה ולחלק נכבד מהאנשים היומיום הוא חוויה של לימוד והתעלות רוחנית. לכן אני מצטרף לחשש של רן שיום כיפור בו מרכיב התפילה הוא מרכזי יכול להעביר מסר לא נכון על דרכינו החילונית, לא הייתי רוצה שנהפוך למקום בו אנשים מתכנסים על מנת לענג את נפשם ולהנות מקצת יהדות ביום כיפור ובטח ובטח לא כמקום הרוצה לחקות את היהדות האורתודוכסית בישראל.

מכיוון שאני מכיר את הנפשות הפועלות אני בטוח שלא כך יהיה אך בכל זאת אני מעלה את החשש.

חשוב שכמו שעשינו בעבר יהיה ביום כיפור חלק מרכזי הרואה את האחר אשר נמצא מחוץ למעגל ואף אחד לא מזמין אותו פנימה או מושיט לו יד, והרי כאלה באיזור הישיבה יש לא מעט.

הנביא ישעיהו היטיב לתאר את הצורה בה אני חושב שאנו אמורים לתפוס את מנהגי יום הכיפורים: הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכוף כְּאַגְמון ראשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ–הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ.  הֲלוֹא פָרוס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת:  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לא תִתְעַלָּם.

(ישעיהו נ"ח, ה-ז)

דבריו של מוקי צור, מורה ומורה דרך בישיבה

קראתי בעיון את הדברים החכמים שנאמרו על ידי מורים וטובים. אוסיף כמה משלי למרות שאולי דברי נמצאים בשוק, בספריה דיגיטלית של עשרות אלפי ספרי יהדות הנפתחים במפתחות קסם. ואני נמצא כמוכם כמעט בין מלומדי טקסטים שאיבדו אמונה בסמכותם, בין בערות של מחויבים בפרטים, בין מעורבות יהודית  שנאחזת  בקרנות של מזבחות שונות, מקרא נגד תלמוד, השכלה מול חסידות, מיסטיקה של  פרסומת ופרסומת למיסטיקה, חילוניות אורטודוקסית והמון המון אקלקטיות מים תיכון ועד אומן.יש מי שמתנסה באופקים חדשים מן המזרח ומי שמחפש  יחד חיבוק של בועות חברתיות המסתירות את חום השמש.קרם נגד שיזוף יתר של העור על ידי האור.

היסטורית  אנו כבר אחרי עריצות של הגמוניה של כור היתוך ובתוך עריצות חדשה של  חדרים אטומים. מסביבנו כיבוי אורות של ביקורת והצבת חומות מבטון בין לימוד לחיי מעשה, בין פוליטיקה של עסקנים לבין התאיידות של רוח. האם בכל אלה תעזור התפילה? אולי. אך חס וחלילה שלא תחסום את מבטנו מלראות כל זה. צריך אולי לחשוב כל הזמן על תפילה לא לעצמנו אך לגיוס כוחנו, תפילה שאינה נכנעת אך מודה בכך שאיננו מייצגים את הכל. תפילה  המודה בצרכים של הזולת ויודעת לשפוט את העצמי. תפילה של מניין לפחות אך מניין  הכולל את כל אלה שהודחו מן המניין (נשים למשל). תפילה שלא מדירה אך איננה מופשטת מנושא אנושי. למי אנו שולחים את מכתבינו אלה? מה הכתובת של התפילה ? מי המוען? מי הנמען ?  האם בתפילה אותות של הזדהות עם מה שאנו לא, דיבור  במסגרת אהבת האחר? ואולי תפילה הנובעת  מפגישה אנושית בין בני אדם שבירים שלבם  יודע חדרים חדרים  והם מעריצים אורות רחוקים של כוכב. האם מתוך התפילה מתגלה האחריות לאחר והאחר הוא שורש האחריות ?  האם התפילה  מטפחת את הרגישות  לשונה מנושא התפילה  המתפלל או האם התפילה היא חווית המראת הנפש  אל המקום בו עומד המתפלל ללא קשר אל חבריו ומבקש לעצמו גאולה. הגאולה בשבילו  היא שחרור והגדלה אינסופית של האני  מתוך סירוב לעמוד מאחרי הזולת, שהרי לעמוד מאחרי מעשיך היא האחריות. האם התפילה היא העמידה בפני  קצת לפני שאנחנו עומדים מאחרי. והרי לעמוד  מאחרי  הוא השורש לאחריות.  

הכל מעמיד אותנו בפני הצורך בדיאלוג שהוא גם פגישה בינאנושית. עם הטקסט כשדה המראה. אך איזה טקסט? האם הטקסט המקודש הוא שדה המראה נטול ביקורת האם כל טקסט אחר לא שווה?

האם כשנתפלל  נלמד את הטקסט כפרק היסטורי שילמד אותנו להישמע ולהקשיב דווקא למציאות הסובבת אותנו ולגלות דרך חיפוש הריאליה שהיתה בעת כתיבת התפילה את הצורך שלנו לקרוא את הריאליה שמסביבנו ואת התביעות המוסריות שהיא מעלה? או האם צריך להעלות את הטקסט כפי שנמסר בין הדורות ללא תשומת לב לתחנות בהן עבר מתוך הנחה כי  המרחק הגדול מאפשר לקרוא אותם יותר כמדרש חופשי המאפשר להפוך אותו לראי של כל נפש סוערת או לשיר שיר ערש  שילווה  במילות אימה כל נפש שכבר נרדמה מזמן.

 

ברנר אמר כי האויב מספר אחד לרעיון הציוני הוא הצרוף בין בוסר לפראזה. הבוסר בו אנו משתמשים כי לא יודעים את סדר המילים ועבודה מגיחה עילגת ומגוחכת. הפראזה היא הגבהת  המילים  כדי שיכסו על מבוכותינו. מכיוון שאיננו רוצים ליפול לא בתהום הזה ולא בתהום שתבוא אחר כך, אנו מעדיפים את הטקסטים בסדר המסורתי שלהם אך לא לוקחים אחריות על הכתוב בהם.

 

אסור שנגיד את כל המילים בלי להאמין באף אחת מהן בדיוק כפי  שאסור שננעל את הסידורים והספרים מפחד שניתפס על ידי משטרת האמונה המסתובבת בשכונות. אנו צריכים להיות מי שמבקש לא להיות מחסום בפני חיפושי הדרך שלא יאבדו את האדם למרות חולשתו.

 

בבית הכנסת האלטרנטיבי מנגנים את מנגינת הגשר לחוויה המתחדשת בדיוק כמו שיהודי חילוני יכול לקרוא טקסט מסורתי מתאוותו להגיע אל הרחוק והזר לו המציב בפניו רגשות אשמה  על תהליכי חברה משק ופוליטיקה. שהרי רבים הם אלו המעלים חוגים שונים לפחד פרהסיא של להכעיס מול פרהסיה של כפיה דתית אלימה. 

 

אנו זקוקים לשאוב מלוא החופן ממוסיקה, תיאטרון, תמונות ,ספרות  וסידורי התפילה, סיפורי החסידים וסיפורי המתנגדים, מאלתרמן ולאה גולדברג, מאבא קובנר ודליה רביקוביץ מח. נ. ביאליק כמו שלמדנו מן הסידור ואת דרכו. מרטין בובר אמר כי לא מייצרים תרבות בתכנית מראש. כך היא לא תצמח. אך זה הוא אמר  בשנות השבעים שלו. כשהיה נער העז לערוך תערוכת תמונות בקונגרס הציוני להראות לנו ולאזרחי הציונות כי תרבות תמיד סובלת מהריון ארוך.אך הוא מגיע מנקודת החלטה, נקודת רצון והעזה. בהריון רבים הפחדים תחושת העתיד חזקה אך מסתורית מדי. ואין להאיץ בה  באופן מלאכותי. יש להכין תעודות לידה כדי שאפשר יהיה להצמיח תיקונים.

שלכם

מוקי

 

התגובה שלי, אביגיל, לדיון

אני כותבת עם הרבה היסוס ועם חוסר ידיעה. זה נחמד לתרגל קצת חוסר ידיעה, בעולם כל-כך יודע. לראות איך זה מרגיש וכמה אפשר להישאר במצב הזה.
הייתי שותפה בדיון לקראת יום כיפור עם גרעין שנמצא בפרק הכנה. עשרה אנשים עם עשרה עולמות שונים. ניאונסים ותחושות קרבה וריחוק לדת, למושגים,לקהילה. הרעיון היה להשמיע להם את הקולות שמגיעים "מלמעלה" שמביעים חלקים מההתלבטויות שמובעות כאן. גם מהמפגש יצאתי בחוסר ידיעה. דבר שהוא מחזק מבחינתי.
אני מסכימה עם... (התלמיד)
גם אני בדיון מקדים, הבעתי התנגדות לתפילות, ולמרות החיבה שלי אל חלקן, אני חושבת שכאמירה של הישיבה החילונית הן בעייתיות. כן, לשמר אולי את פרקי הזמנים הנמצאים במחזור, אבל שלא תינתן התחושה שהן אלו שמכתיבות את הסדר.
חשוב שנהיה מודעים לבחירות שלנו.
אין לי ממש פתרון מעשי אבל אני עדיין חושבת שצריך להציע אלטרנטיבה במשך כל היום. גם לתפילות, אם זה דברים בנוסח מה שרמי הציע או יצירת משהו אחר ישראלי ובעל אמירה. אולי זה מאוחר מידי להזמין את… (התלמיד) ועוד אנשים שחושבים כמותו אבל ייצור של אלטרנטיבה זה דבר משמעותי, השאלה היא כמובן איפה אנחנו מפסידים מכך, בעיקר בגלל הקהילתיות שנפגמת.
יכול להיות שרק עוד כמה שנים נוכל לייצר אלטרנטיבה פנימית תמידית. מי ייתן ונגיע לזה.
 
השאלה היא כמובן אם אנחנו רוצים לשאוף לשם.
בראש השנה הוזמנתי להנחות מדיטציה במניין האלטרנטיבי בכל הנשמה. בבית הכנסת הרפורמי. זה היה מרתק. במבנה העליון, חברי קהילה הנחו את התפילות המסורתיות. המבנה ה
ה מלא מאוד
באנשים
.
ובמבנה התחתון, הרב לוי קלמן הנחה יחד עם אורחים כמוני וכמו אחותו הרב נעמה קלמן, תפילה אלטרנטיבית שכללה הרבה מדטיציה, חקירה קבוצתית וניגונים. גם איתנו היו כשמונים איש.
אני מתנחמת שהדיון, על אף הרגע האחרון שבו, ראוי מאוד. כולי תקווה שהוא יפרה אותנו למשך כל השנה.

 

ותגובה אחרונה של אותו מורֵה שכבר הופיע למעלה באדום….

גם לי אין שום דבר נגד רוחניות ובטח לא נגד יהדות ולימוד. החשש שלי היה על האיזון ועל הדגשים, בכל זאת אנחנו בינה, לא בית תפילה ישראלי (שגם הוא מוסד חשוב)
לאחר שקראתי את המחזור חששותי פגו- הוא מאזן בין חדש וישן, בין יצירה עצמית לטקסטים מוכרים, ובין מאיר אריאל, חווה אלברשטיין (משלנו) לבין שולי רנד ואביתר בנאי (שעושים מוסיקה מצויינת בלי שום קשר)
בכלל הרבה שירה זה טוב.
אני מציע שתאמרי כמה מילים אחרי או לפני "הנני העני ממעש" על החששות וההתלבטויות של שליחת הציבור ועורכת המחזור
ניפגש עוד כמה שעות בכל נדרי

                                                     

אכן כן. מי ייתן וכל אחד ואחת יפגשו את עצמם ואת הבטחותיהם לעצמם ולעולם. יפגשו בחידוש, באהבה, בנכונות להיות עם כל מה שישנו! זוהי ההזמנה לאירועי הישיבה החילונית-בינה. ואני חייבת לומר תודה לרשימות, שבזכות ההכנה הזו, הכניסו אותי להלך הרוח החגיגי. יחד עם הטלפונים למשפחה המורחבת שלי….

ועכשיו הסתבר לי שכתבו על בינה פה בYENT זה עצוב לי לראות את הקוטביות בין הדברים, קוטביות שרואים בתגובות הלא מבטיחות שרואות לנצח בשחור-לבן וגם כפי שהכתבת שואלת- אז אין דרך אחרת לומר תפילה או לתת משמעות? עכשיו אני עוד יותר שמחה שכתבתי על מאחורי הקלעים.

ובכל זאת

 

"האמנם, עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד…" (לאה גולדברג)

 

יום כיפור בישיבה החילונית, תש"ע

 

ליל החג

שעה

פעילות

מיקום

17:00

תפילה זכה – קבלת החג בשירה

 

'The Hub'

בית מעריב

מנחם בגין 55

קומה 7

18:00

כל נדרי ותפילת ערבית

19:30

שיעור: 'שיחה אישית עם חיים נחמן ביאליק' – ליאור טל

21:00

שיח

קבוצתי

שיעור לבוגרים ואורחים:

"האומר אחטא ואשוב" –

טובה בירנבאום

 

יום החג

שעה

פעילות

מיקום

10:00

שחריתשירת בוקר

 

 

הישיבה החילונית

לוינסקי פינת יסוד המעלה (מול התחנה המרכזית)

10:30

התבוננות פנימית ומדיטציה:

סליחה

אביגיל גרץ

"חוץ מ…"

על גבולות התשובה

נעם מינרט

12:00

שירה בצוותא – ניר בליץ

14:00

תפילת מוסף

15:00

לימוד מינחה

שלוש קריאות בספר יונה:

ניר ברוידא

שליחות ותיקון עולם, רשות או חובה- מאיוב ועד גלעד שליט

טל שקד

טובה בירנבאום

16:15

הליכה לבית מעריב

 

הליכה בשכונת נווה שאנן – ניר ברוידא

הליכה שקטה – אביגיל גרץ

17:00

תפילת נעילה

'The Hub'

בית מעריב

18:06

תקיעת שופר ושבירת הצום

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון זילבר  On ספטמבר 28, 2009 at 2:44 am

    יום כיפור מתוך התבוננות פנימה – יפה, באמת יפה!
    היום לא איחלתי לחבריי "צום קל" – מה פתאום?! אם מטרת הצום לטהר את האדם, למה להתייחס אליו כאל עומס, כאל מטרד בבחינת "שרק יעבור מהר ובלי בעיות"? איחלתי להם "צום מטהר" (אם הם בכלל צמים…)
    מאחל לך לחיות בתוך אור יקרות – בשוכבך ובקומך, ביום ובלילה, בזמן עֵרוּת ובזמן שינה וחלימה. כל הזמן.
    לא נולדת כדי להיאבק, לסבול, לחתור נגד הזרם. זכותך הטבעית היא לחיות חיים של חרות, חיים של זרימה קלילה ואיתנה קדימה, חיים של אושר ושל הצלחה וכן חיים של ידע ושל עוצמה.
    מאחל לך לממש את זכותך הטבעית הזאת כאן וכעת.
    מאחל לך חיים של חרות, חרות לא רק ממגבלות שהמימשל כופה, אלא גם ממגבלות שהחברה כופה עליך, ליתר דיוק: מגבלות שאני – כלומר כבודך – קיבלתי על עצמי מרצוני החופשי מתוך מחשבה שכך יעריכו אותי יותר. בסופו של דבר, ה-מגבלות בה"א הידיעה הן אלו שאני עצמי קיבלתי על עצמי או מגבלות שיש לי ולא טרחתי לשחרר את עצמי מהן. אין מישהו שמחמיר כלפיי יותר ממני עצמי.
    המגבלה העיקרית שכל אחד מאיתנו קיבל על עצמו, היא לא להכיר בגדולתו, לא להכיר את גדולתו ונפלאותו. כן כבודך, הינך אדם נ פ ל א. רק לכשנכיר בכך ונתוודע לכך, נהיה, באמת ובתמים, בני חורין. אין זה מספיק לומר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" – אבותינו חזרו ואמרו זאת, אבל אנחנו כבר בציון הבנויה, יש לנו מדינה משלנו, ואף-על-פי-כן עודנו שרויים כפרטים וכמדינה בחוסר חרות מ ש ו ו ע.
    והיה כאשר יכיר כל אחד מאיתנו בתפארת של עצמו, כאשר יידע כל אחד מאיתנו שבמהותו הבסיסית הוא בלתי מנוצח – שום דבר לא יכול לשבור אותי – אז ורק אז יהיה כל אחד מאיתנו חופשי לחלוטין, חופשי באמת.
    זה טבעי, כי בסופו-של-דבר זה הטבע שלנו, של כל אחד מאיתנו – עמוק עמוק בתוך עצמי, ומה פשוט יותר מאשר להיות טבעי, להיות אני?
    הכול מתחיל בי עצמי, ואני מאחל לך שנה של התוודעות לטבע של עצמך.
    מאחל לך חיים של אור יקרות.
    איך מתבטא הדבר במערכת החינוך: הישגים בלימודים המיתרגמים לציונים גבוהים, היפוך תהליך השחיקה של מורים ומנהלים, יצירת ההפך הגמור של אלימות, ואחרון חביב והכי חשוב – פיתוח ערכי האישיות, כגון הערך העצמי והביטחון העצמי? אני מזמין אותך לקרוא על כך בלוויית עובדות ומספרים בבלוג שלי שבקפה דה-מארקר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1018050
    שמעון זילבר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: