האזינו

על פרשת האזינו כתבתי פה בנרג'י
נאלצתי לשכתב את דבריי כמה וכמה פעמים בגלל דיון מעניין עם העורכת של נרג'י-ניו-אייג' שטענה ששירה זה לא ניו-אייג'.
זה למשל קטע שירד בעריכה ונראה לי ראוי

"בשירה של משה מופיעה שורה שמצמררת כשחושבים על האיש הזקן שמבטא אותה: כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. קשה להיות שליח אלוהים ולהעביר את המסר שלו, אבל בדיוק בגלל זה משה היה איש כל-כך מיוחד. האיש הנכון והראוי למשימה. הרבה משוררים יעידו שהשיר נכתב דרכם והם היו רק הכלי שרשם אותו על הנייר. גם אם תחושתית זה נכון, איך אפשר להסביר את האישיות הספציפית הטמונה בכל שיר ושיר. את העובדה ששיר טוב נוגע בנימים הכי אנושיים שלנו? ידוע שבשירה ובתהליך הכתיבה בכלל מצויים הרבה זרעי תסכול. מאיר ויזלטיר כותב בשיר "שירה נבלעת":
מישהו שר, אולי מישהו ישיר,
אבל לא שומעים, לא ישמעו אותו
יותר מדי רעש
יותר חשוב, יותר חזק, יותר תמידי,
בולע. שירה נבלעת.
מצד אחד מובעת תקווה גדולה שיש לכל זה משמעות, מצד שני יש הודאה שהשירה נבלעת ברעשי העולם. בהמשך הוא כותב שהשירה היא אִי בלי שֵם שהגלים מכסים- כלומר היא עיסוק חסר תוחלת, ומצד שני ברור שבעצם העיסוק המתמיד שלו בה, בשבילו, היא כל התוחלת כולה.
נדמה שהשאלות האלו על שירה קשורות בכלל לקיום האנושי. לעיסוקים שלנו, לתהיות הכוללות. לא במקרה קוראים את פרשת האזינו בין ראש השנה ליום הכיפורים. זמן חשבון הנפש. השירה שאנחנו נדרשים להאזין לה היא דבר שמעורר אותנו להקשיב לעצמנו, לבדוק את התוחלת שלנו."

פתאום הסתבר לי שאני לא באמת יודעת מה זה ניו-אייג', בטח לא ידעתי שיש לו גבולות.
בכלל עכשיו אני בתקופה של אי-ידיעה.
פעם תפסתי את עצמי כבת מזל מאזניים קלאסית- השתגעתי מחוסר ההחלטיות שלי בבחירות הכי קטנות. היום אני תופסת את אי-הידיעה בתור דבר שעוזר, שאין בו בעייה. שלא יזיק לי לדעת פחות ופחות. שאין ממש טעם בידיעה וזו בטח שלא מטרה בחיים.
אי הידיעה מאפשרת לשמוע, להאזין בהרבה יותר טוב, ככה אפשר להגיע יותר מהר לחופש.
אפילו אם נחשוב על כיפה אדומה, שפתאום היה לה ספק למראה סבתא שלה הזאבית, אי הידיעה איפשר לה לשאול שאלות ולראות מי ניצב מולה.
היה לי העונג לשרת עכשיו שוב בריטריט של תובנה. זה לא היה ריטריט ויפאסאנה רגיל כי השאלה של ניסרגדתה מהארג' -מי אני-מי אתה הייתה חלק מהתרגול.
שוב הסתבר שהתרגול שלי מוכרח לעבור באי הידיעה מי אני, שוב ממקום טוב. מקום שהעוגן שלו עובר בהקשבה למה עולה כאן ועכשיו, מול מי זה עולה ואיך זה מרגיש.
הכרתי את דרך האמן לפני ארבע שנים, בזכות חברות לדרך הבודהיסטית וקשה לי לתאר את ההשפעה הגדולה והחיובית שלו על החיים שלי. אחד הכלים היקרים שהוא נתן לי הוא יכולת ההקשבה. הקשבה לעצמי, אבל בעיקר הקשבה לעולם שהסתבר לי כמה אני רק חלק קטנטן ממנו. דווקא בזכות כתיבה יומיומית של שלושה דפי בוקר בסגנון יומן פרטי שמעתי שהעולם פתאום מאורגן כמו שיר אחד גדול, משתנה ולא נגמר. השיר האישי שלי הוא חלק בשיר הגדול שבכולו יש עצב ושמחה שזורים יחד, שהחוקיות שלו היא חיים ומוות, נפילות ועליות. אם זו מנגינת העולם, מה הפלא שכל הטוב והרע מצויים גם בשיר שלי. אם זו מוזיקת העולם, לא צריך לקחת אותה באופן כל-כך אישי.

אנשים בימים אלו מאחלים זה לזה גמר חתימה טובה. אני מאחלת ימים של הקשבה, ימים של אי-ידיעה.
שבת שלום