עקדות מודרניות- אל תכתבו עוד על אסף רמון ז"ל, החזירו את גלעד שליט חי!

אני מאוד מאוד מצטערת על מותו של אסף רמון. אבל אני יותר מצטערת שאנחנו חיים במדינה שמעדיפה להתבוסס במיתוס עקדת יצחק מאשר במיתוס הבחירה בחיים! של כל בני האדם שנבראו בצלם!

מקורו של הפוסט במה שתיכננתי לכתוב לנרג'י על קריאת התורה לראש השנה.

אבל זה יצא לוחמני מידי והעורכת הזכירה לי שאנחנו במדור ניו-אייג'. אז לשם (בקישור הזה) כתבתי משהו אחר לגמרי ולפה הוספתי עוד קצת מחשבות ושיתוף. אני חייבת לומר שלא עקבתי אחר הכיסוי התקשורתי של המאורע, רק ידיד שהשמעתי לו דעותיי, הפנה אותי למאמרו של בני ציפר שדי הסכמתי איתו.

 

רגש האשמה היהודי ותודעת האשם המסועפת והבלתי נגמרת שלנו הם בין הדברים המפורסמים ביותר אצלנו. חוקר הדתות אליאדה מירצ'ה המתמחה במיתוסים של התרבות האנושית כותב ב"המיתוס של השיבה הנצחית" שהאדם חש צורך לשחזר את הקוסמוגוניה –(אופן היווצרות היקום) במבנים שהוא מקיים, יהיו אלה אשר יהיו. שחזור זה גורם לאדם לחוש שהוא בן זמנו של הרגע המיתי של ראשית העולם, ועל מנת להתחדש הוא מתנסה בצורך לשוב לעתים קרובות ככל האפשר אל הרגע המיתי הזה. לצערי קריאות התורה בראש השנה מאששות את טענתו של מירצ'ה ובמידה מסוימת משרישות בנו את אותה אשמה מפורסמת.
בראש השנה קוראים שני קטעים מספר בראשית, סיפורים מכוננים המדברים דווקא על שברירות האדם, או יותר נכון האדם היהודי הראשון- הלא הוא אברהם אבינו.
ביום הראשון קוראים את סיפור גירושם של ישמעאל והגר וביום השני את עקדת יצחק המוכרת לנו יותר. פרופסור אוריאל סימון מסביר במאמר מצוין שאין זה מקרה שגירוש ישמעאל מופיע בסמוך לפרשת עקדת יצחק ולאחר שהוא מוצא בין השניים הֵקשרים סיפוריים ולשוניים רבים הוא מכנה גם את גירוש ישמעאל- עקדה. הרי אברהם נצטווה להיפרד לנצח משני בניו, פרדה שיש בה מוות פוטנציאלי במקרה הראשון ומוות בטוח במקרה השני. בשתי הפעמים ההיענות של אברהם שלמה וזריזה: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד  וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ" ובלשון דומה עד מאוד: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי  עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ".

פרויד הסביר שרגש האשמה מוטמע בנו בשלב ההורות וכך כל ראש השנה אנחנו מוצאים את עצמנו "מתמרקים" בטעויות ובאשמה הנושנה, משחזרים אותם ומעבירים אותם הלאה. אנחנו אמורים לעורר באלוהים רגשות אשמה, להזכיר לו את המחויבות של אברהם אליו ולקוות שבזכות זה הוא יפסוק לנו חיים ביום הכיפורים הקרוב. בנוסף לקריאות בתורה ישנו השופר- אפקט קולי דרמטי במיוחד המשתמש בצלילים גסים המשתברים בפחד המזעזעים ומרגשים אותנו בו זמנית. התלמוד מסביר: "אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפניי בשופר של אייל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפניי".
למה בסיפור שלנו מישהו תמיד צריך להיות מגורש מהבית בעוד הנשאר בו צריך לחיות בפחד מתמיד שזה עלול לקרות גם לו? בקיצור- למה אנחנו לא מסוגלים להתמרד פעם אחת ולתמיד באבינו?

ס. יזהר כתב ב"ימי צקלג" "אני שונא את אברהם אבינו ההולך לעקוד את יצחק. מה זכותו על יצחק. שיעקוד את עצמו. אני שונא את האלוהים ששלח אותו לעקוד וסגר עליו הכול- ורק את דרך העקדה פתח. אני שונא שיצחק אינו אלא חומר ניסיון שבין אברהם לאלוהיו… את התקדשות האל בעקדת יצחק. אני שונא. להיות קוטל את הבנים לניסוי של אהבה! לקחת כוח ולהתערב וליטול חיים כדי להוכיח בריב. ועל שהעולם החריש ולא קם ולא שיווע: נבלים, על מה צריכים הבנים למות?"
עוד אין ספור כותבים מודרניים כתבו על חוויית העקדה כחוויה מרכזית ומכוננת בתרבות שלנו. חז"ל בעצמם אמרו שאין דור, שאין בו כאברהם המדמה לשמוע תביעה מלמעלה "קח נא את בנך", ואז את הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער".
הבעיה היא שלפעמים על אף שהאדם נכון לתביעה, ומייחל לקריאה שתמנע ממנו את הביצוע, אין בו מספיק כוחות כדי לשמוע את השלב שקורא לו לעצור ואז מתרחשת טרגדיה וישנו קורבן.

רק השבוע, עם הפרשה העגומה של משפחת רמון קיבלנו הדגמה לכך. לחץ חברתי ורגשות אשמה הם לעיתים כלי לשליטה חברתית. הפסיכולוג תיאודור רייך כתב מחקר שלם על השופר והוא כותב בו "אולי אף אחד מעמי התרבות המודרניים אינו מתאפיין במידה כה רבה של תודעת אשם כמו היהודים, אשר במרוצת אלפי שנים חיפשו שוב ושוב את סיפוקן של הנטיות המזוכיסטיות שלהם להענשה עצמית ואף מצאו אותו".
האשמה והשליטה שלה בנו לא מאפשרות לנו לשאול שאלות. אני לא מבינה את המדינה שמסכנת את ילדיה, מחדירה להם מיתולוגיה של פחד- עומדים עלינו לכלותנו ושל קרביות וכמובן בונה על כך תילי תילים של אידיאולוגיה ואז "כועסת" שדברים לא מסתדרים.
אני מאוד עצובה על מותו של אסף רמון. מאוד עצובה, אבל זו צביעות להלל ולשבח אותו במקום להשקיע את האנרגיה בהחזרה של גלעד שליט. רוצים להראות מה זה הערכים של מדינת ישראל? מה זה אומר להיות בית תומך, מולדת פטריוטית וכו'- תביאו את הילד החי!
בחוזר שהופץ במשרד החינוך, ובו ביקשו שהמחנכים יקדישו שעה לטרגדיה נכתב "משפחת רמון היא מופת להתנדבות, למסירות נפש ולתרומה לעם ולמדינה. על ערכיו של אילן רמון ניתן ללמוד גם מהפריטים שלקח עימו לחלל- (ספר תורה ודגל ישראל) המבטאים את הקשר שלו וזיקתו לשורשים היהודיים והלאומיים".
החוזר הזה הרתיח אותי. אם לפחות היו מלמדים פה תנ"ך כמו שצריך, אם אנשים היו יודעים מה כתוב בו מעבר לסמל הנבוב שהוא- סמל ללאומיות ול"אנחנו היינו פה קודם".  דגל וספר תנ"ך שאיש לא קורא (מלבד אלו שכמובן קוראים ומשתמשים בו שימוש פוליטי- גיאוגרפי) הם לא ערכים, אני מאוד מצטערת.
עוד נכתב בחוזר "אילן רמון ואסף בנו מהווים גם דוגמא אישית להצטיינות, מצויינות והתמדה. האב ובנו בלטו במנהיגותם ובשאיפתם לשלמות. (שלמות!?)
לא פלא שאנחנו כל-כך מלאי אשמה והאשמות- אין כזה דבר שלמות. להיות בן-אדם זה להבין שאתה מוגבל, שברירי. כן, אתה יכול לחתוך את השמיים, אבל זה לא כור מחצבתך! אדם צריך לשאוף לעשות את הטוב, להתמיד במעשים טובים, הצטיינות ומצוינות לא בהכרח מעודדים את אלו האחרונים. התמדה ומצוינות? תחזירו את גלעד שליט הביתה!
בשבועיים האחרונים הייתי מורה מחליפה בבית-ספר. (בעזרת הבודהה- זה הסתיים! ובחיוך!) הייתי מחנכת של כיתה ב'. כפי שכבר כתבתי פה- זו משימה קשה מאוד לעמוד מול כיתת ילדים שלא בהכרח רוצים להיות בבית הספר ובטח שלא ללמוד ולהחכים.

הופתעתי לפגוש שם מכר ותיק מפעילויות השמאל של העבר. בחור בשנות השלושים פלוס- מחנך כיתה וגם אחראי המערכת, ובכלל סוג של יד ימינה של המנהלת. אדם שהוא באמת מופת לתרומה למדינה! שהוא דוגמא אישית למצוינות, שהוא צריך לקבל איזכור בכל עיתון במדינה בגלל העבודה שלו, העבודה החיה ובועטת (יש הרבה אלימות בבתי-ספר…). אם רוצים להצביע על ערכים ועל עשייה משמעותית צריך להצביע עליו. כן, אפשר להצביע על עוד אנשים שעושים דברים למען החברה, משנים מבפנים, איפה שקשה, אבל אני כותבת דווקא עליו כי אבא שלו היה אלוף בצה"ל והוא מת בנסיבות טרגיות של תאונה. אז אני כותבת עליו כי זה כביכול אותו מוצא. של עשייה צבאית שאנחנו חושבים שהיא התרומה האולטימטיבית, אבל זה פשוט לא כך! אשמה ושנאה, מביאים אשמה ושנאה. חינוך ושלום מביאים חינוך ושלום!
מי ייתן ותמיד יהיו לנו כלים מתאימים לראות נכוחה. לזהות אילו רגשות מפעילים אותנו בעולם. האם אימת השופר הפורט על נימי ה"לא נעים" הם שגורמים לנו לנהוג כפי שאנחנו או האמון בראייה ובתבונה שלנו?
מי ייתן ונוכל להגיד לאמא ולאבא- תודה על כל מה שנתתם, אבל אני בוחר בתרבות ובדרך אחרת. נקייה יותר מאשמה.
מי ייתן ובראש השנה הזה נוכל לפקוח עיניים ולראות את הדברים כפי שהם. איפה עושים עלינו מניפולציות ומי מחזיק אותנו מפוחדים. איפה יש לנו חופש לחיות את הבחירות שלנו ומי מאפשר לנו להיות מי שאנחנו עם הטוב והרע שבנו. 

 

נ.ב לירושלמים- {אלו שבעיר שלהם מתווכחים על הסלע שמבחינת המסורת עקדו את יצחק או את ישמעאל (באיד על פיטר) השוכן בהר המוריה- הלא הוא הר הבית הלא הוא מסגד אל-אקצה}

בא' בתשרי, היינו יום שבת תהיה בבית הכנסת הרפורמי כל הנשמה תפילה אלטרנטיבית. באחת-עשרה בערך אני אנחה חלק של מדיטציה. על אף אי הסכמתי עם המון גישות יהודיות, הרב לוי קלמן הוא אישיות מיוחדת והוא זה שמנחה ויזם את כל הצד האלטרנטיבי.

 

ועוד דבר- בעקבות התגובה של איריס, שאני עייפה מידי מכדי להגיב כרגע, החלטתי לשים פה משהו שאבא שלי כתב על אסף רמון ועל אבא של אילן רמון- אליעזר. אני לא הולכת עם הקו שלו, אבל מכבדת את דעתו ובעיקר את הרגשתו.

A Time To Weep

Rabbi Michael Graetz

 

Yesterday was a time to weep for all Israel . Our attention was captured at different moments throughout the day by the words, pictures and sounds of the funeral of Capt. Asaf Ramon. If Rosh HaShana is also a time for introspection and evaluation of our lives, many people could not help but review the astonishing commitment of so many Israelis, young and old, to defend their precious state. In an age of post-modernism, post-Zionism, and sometimes I feel post-human culture, the depth and force of so many fine Israelis to serve with no selfish interest is amazing, perhaps even miraculous. Indeed, I think it is a modern form of devekut, of clinging to ultimate values, in particular the value of life for the nation of Israel .

 

I was very close with Ilan Ramon’s father, Eliezer Wolferman, who passed away a few years ago. I did not really know Ilan Ramon z”l, only his father and mother, who in later years had Alzheimer’s so I don’t think she knew of her son’s tragedy. I met Rhona, Asaf and the other children only after they returned to Israel .  Eliezer lived in Gannei Omer which is the Century Village of the Negev . I have to talk there tonight about the High Holidays, and many close friends of the family will be there, so I am a bit in a quandary about what to say. Perhaps all I can say is that desire of the Jewish people to live securely and in freedom is so immense that it requires sacrifice. Devekut is never easy. 

 

I attach here my tribute to Eliezer written after his death. It just adds to the dimension of devekut through generations.

 

A Tribute to Eliezer Wolferman z”l

Rabbi Michael Graetz

 

A young Jewish man, Eliezer Wolferman, just graduated as an electrical engineer, in Germany in 1935, understands that he must leave Germany . He is a Zionist, so he goes to Israel . There he is absorbed by a Kibbutz Gan Shmuel, near Hadera, and he helps in building the cow sheds of the kibbutz. In 1939, a group of young Jews smuggled out of Europe by the JDC and the Jewish Agency, arrives at the kibbutz. Among them is a woman named Tonya, and Eliezer falls for her. They are married, and both join the Haganah, and become part of the establishment of the State of Israel. Eliezer becomes a major figure in the Israel defence industry, and in the planning a building of the Israeli air force.

 

Eliezer is a person with many moving stories about the creation of Israel , and this week he passed away. He is not known to you, but his son is very well known. Eliezer and Tonya’s son was colonel Ilan Ramon, the first Israeli astronaut, tragically killed in the Columbia disaster. I am wearing a lapel pin of the mission, which Eliezer gave me. He was at Israel ’s channel 2 TV station and was supposed to be giving commentary on his feelings as he watched the shuttle return to earth. It turned into a moment of grief and desolation. I spent many hours with him after his son’s death, and if there is any sense of the heroism of Israel ’s men and women, of the dedication to a life of excellence and achievement, I know of no better example than the Wolferman family. He is survived by his son Gadi and his family, and Rhona Ramon and her family. When I called Rhona to express condolences, I asked about her family. Her oldest son is going into the army, the air force of course. Israel ’s true strength and faith are such young women and men.

 

May his memory be for a blessing.

 

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דוד  On ספטמבר 18, 2009 at 12:59 am

    נניח שאת יודעת שבתמורה להשבת גלעד שליט, יחזרו לשטחים מאות מחבלים, כאשר כמה מהם בוודאות ישובו לתכנן פיגועים נגד ישראל שבהם עלולים להיהרג חלילה עשרות בני אדם. האם גם אז תחשבי שיש לעשות הכל כדי לשחרר את שליט?

    לי אין תשובה בעניין סוגיית שליט; המידע שיש בידי הוא אותו מידע שיש בידייך: חלקי. אני הייתי מציע להיות נחרץ פחות במתן תשובות ולשאול שאלות נוקבות.

  • איריס  On ספטמבר 18, 2009 at 1:46 am

    אני חולקת איתך את הרתיעה מקרנבל הדמים שחווינו עם משפחת רמון. אבל חולקת עליך בניתוח המניעים העמוקים. יתכן שישנה אשמה ממשית, ולא מדומה, בקשר לאירועים אלה (ואחרים). ככל שהאשמה אמיתית יותר הפסטיבל גדול יותר.

    יש אלמנטים של קרבנות אדם בחברה הישראלית, כחלק משבטיות לוחמת שיצאה מאיזון. כתוצאה מכך, ישנה תחושת אשמה צפה, לא ממוקדת ולא כנה בכלל, שמוצאת ביטוי מעוקם וסימולטיבי בטכסי אבל מופרזים.

    דברים לא מתרחשים במקרה, בודאי לא ברמות האלה של דרגי ביצוע, וראוש הממשלה לא היה נקלע לפסטיבל לולא היו לו סיבות טובות (וכמוהו ה"קודקודים" האחרים).

    אני חוששת שיש שמץ נאיביות בפרשנות המקובלת כמו שלך, לראות בזה איזו אברציה סוציולוגיה מיסטית כמעט (למה זה קורה לנו ?) או אי רציונאלית, כפי שציפר הציג זאת. מדובר במסך עשן.

    בתוך הפסטיבל לא שמענו תחקיר סביר אחד על המשפחה באמת, אלא פראזות. כמדומני אביו של רמון היה בכיר בכור בדימונה וניצול שואה, ואולי כדאי להתחיל את הניתוחים משם, ולהמשיך לאט לאט לעבר ההווה עם אסף רמון דרך מופע הקיטש של "הקולומביה". מבחינה מקצועית, ההשתפתות של רמון בצוות המעבורת היתה מיותרת ושולית, וכל הסיפור לוקה מאד בעירפול.
    שיקול הדעת לקוי, אנשים מתים, במקום לבדוק את שיקול הדעת עושים פסטיבלים. למעשה יתכן שהרבה מפולחן המוות נובע מכך שמדובר בניסיון להיטהר מאשמה אמיתית (ידינו לא שפכו הדם) אבל כתמי הדם לא נמחקים, אז צריך עוד ועוד ועוד כמו הנוירוטי שממשיך לרחוץ ידיים בלי סוף.

    אבל ניראה לי שיש שיתוף פעולה מסויים בין המחלה הזו לבין הרדידות של הביקורת עליה, גם מצד מי שלא רוצה לקחת חלק בריטואל השבטי המקברי הזה.

  • רוני  On ספטמבר 18, 2009 at 7:09 am

    דווקא מסכימה עם כל מילה.
    וגם בעיני החבר ההוא שלך הוא גיבור, וזו הגבורה שאנחנו צריכים לטפח ולהלל כדי לקדם פה חברה טובה יותר.
    אף מילה רעה על משפחת רמון. אפילו לא אחת. אין לי ספק שאילן ואסף רמון האמינו באמונה שלמה שהדרך שבה פעלו טובה להם ולמדינה, והחברה המיליטריסטית שלנו מוקירה את מעשיהם.
    בעיני העקדה של אסף על מזבח מות אביו, שזו בדיוק הפעולה שביצעה החברה שלנו באופן החינוך וההתניה ובתגובה למותו, היא טרגדיה איומה.
    ואת גלעד שליט יש להחזיר, פלפולי המחיר נשמעים, ויחד איתם מעז מדי פעם מישהו שהיה במוקד כח להגיד שאפשר היה כבר לסיים את הפרשה האיומה הזו. אני מאמינה להם.

  • דב  On ספטמבר 18, 2009 at 7:55 am

    פרוסת פרשיות
    אחת רודפת
    הודפת
    את קודמתה ונכתבת
    באותיות נדהמות.

    והציטוט מ- "ימי ציקלג".
    כמה פשוט אומר ס. יזהר
    את הדברים, וכמה עוצמתי.

    ואולי הנעקד הוא אני
    הוא כולנו הפשוטים
    הכורעים אל מול
    הבליץ הזדוני
    מזימת התקשורת בהסחת הדעת
    בהצגת האופל כמשאת נפש.

    אז שתהיה לנו שנה טובה
    שעיקרה הסרת התפל מהעיקר.

  • אביגיל  On ספטמבר 18, 2009 at 8:08 am

    דוד- אנחנו לא מדברים ממש באותה שפה. מחיר זה לא דבר שקשור פה. אני בערב ראש השנה מנסה לפתח אמון ולא לחיות בפחד- שזה המשך לרגשי אשמה.
    איריס- אני לא אוהבת כשמשתמשים במילה נאיבית כדבר רע. תודה על ההשקעה בתגובתך, היא כאמור הביאה אותי להוסיף דברים לפוסט. יש הרבה דרכים לראות את העקדה הלא נגמרת.
    רוני- עכשיו מרגישה פחות רע שהלכתי לישון מאוחר בגלל שכתבתי פוסט לאינטרנט, מה שנתפס לי (בשיפוטיות כמובן) כבזבוז זמן… וזה דבר שלא עשיתי הרבה זמן. ודב- תודה!!! עצומה על מי שאתה. מי אתה? אכן שנה כפי שאיחלת לא תזיק! שנה טובה

  • אסתי  On ספטמבר 18, 2009 at 8:21 am

    כי נתת מילים למחשבות המבולבלות שלי על אסף רמון אל מול גלעד שליט.
    וציפר כתמיד (כמעט) יודע לגעת בנקודה. רק בעיה אחת יש לי עם מאמרו – "נהרג רבין" שהוא כתב. רבין לא נהרג. רבין נרצח וזה הבדל משמעותי. אולי כל ההבדל..

    שתהיה שנה טובה יותר

  • גלי  On ספטמבר 18, 2009 at 9:01 am

    אוהבים משפחות מלוכה. אז יש את משפחת נתניהו שמתנהגת כמו משפחת מלוכה. לבן שהלך לצבא הציבו שומרים שלא יחטפו חלילה. ואחר כך כאשר נהרג אסף רמון הפכו את משפחתו למשפחת מלוכה בלי שום פרופורציה. זו טרגדיה איומה, אבל יש פסטיבל כזה שמוציא מכל פרופורציה ומעלה לדרגת נסיך קטן… הרי בארץ שלנו יש טרגדיות איומות. יש אמהות ששני הבנים שלהן נפלו בקרב. ולא העלו אותם דרגה אחרי שהם נפלו. יש נשים שאבדו בפיגוע רצחני את שני הילדים ואת הבעל. מישהו זוכר? לא. בקושי מקדישים להם רבע שעה בחדשות.
    רק מסביבי אני מכירה מקרים של נרצחי פיגועים, של אנשים ששני קרובי משפחה נפלו במלחמה אחת… ואיש לא מכיר אותם בכלל.
    אבל נתניהו מכריז על מקרה רמון כטרגדיה במונחים תנ"כיים. מה שטרגדיה במונחים תנ"כיים זה שיש משפחות שאין להן מה לאכול עכשיו בחג. שאין להן לתת סנדביץ' לבית ספר לילד והוא הולך רעב לבית ספר וחוזר רעב. שיש משפחות שאין להן קורת גג ויושבות באוהל כי העיפו אותן מהבית בגלל שלא היה להן כסף למשכנתא. שיש מובטלים רעבים עם ילדים. שיש קשישים רעבים. שהממשלה בונה התנחלויות במרץ במקום לטפל בכל הבעיות החמורות האלה – זו טרגדיה במונחים תנ"כיים וכן… גלעד שליט משלם את המחיר של הכבוד של השליטים. כל צד לא רוצה לוותר ומושך וגלעד שליט משלם את המחיר. אם הוא היה הבן של אהוד (ברק או אולמרט)הוא כבר היה חופשי. ולכן טוב להיוולד הבן של המלכה אליזבט. חזרנו למשפחת המלוכה.

  • איריס  On ספטמבר 18, 2009 at 11:39 am

    נאיביות בעניינים מדיניים היא אכן חסרון. תמימות, לא.
    אני רואה שהרגזתי אותך, אז שנה טובה, אקפיד לא להשקיע 🙂 אין לזה תגמול חברתי הולם. אולי גם אני נאיבית.

    עדיף להקטין ראש, גם בין אילנות גבוהים.

  • אביגיל  On ספטמבר 18, 2009 at 3:35 pm

    אסתי וגלי- מסכימה עם שתיכן. אסתי- רבין באמת היה קורבן רצח. ובמקרה שכזה דווקא יש אשמים ויש מה לכפר. אולי בבריכת האשמה הזו, היינו יכולים לעשות קפיצת מדרגה, של עשייה. גלי-הגבורה של האנשים הקטנים היא הגבורה האמיתית. אם אנחנו נזכור את זה כל הזמן, כולל על עצמנו ונסגור קצת את הטלוויזיה, זה יכול להועיל… ואיריס- אני מצטערת שמרוב חיפזון זה יצא לא מכבד. להשקעה שלך יש הרבה חשיבות, היא מתוגמלת היכנשהו זה בטוח. זה לפחות מה שמניע אותי לפעול בעולם, גם כשלא רואים את התוצאות, לעצמי אני מנסה לזכור לא לתת לתגובות שנשלפו להנמיך את ציפיותיי מהחברה… או מעצמי. ובנוסף אני חושבת שאני לא מספיק מבינה את ההגדרה לנאיביות לעומת תמימות, ואיכשהו אני תמיד מסתבכת עם השתיים. אולי נפתח דיאלוג בנוגע לזה שנה טובה ומושקעת!

  • אחד  On ספטמבר 19, 2009 at 3:14 pm

    לדוד. תוכלי להסביר אותה שוב? העובדות הן שמשא ומתן עיקש על שליט מתנהל כל העת, הגם שעוד לא הניב את התוצאה הרצויה. אין קשר בין האבל על אסף רמון ובין הימשכותו של המו"מ.
    דבר נוסף-
    מחיר הוא כן דבר חשוב, אם ניזכר בכך שהחזרתו של אלחנן טננבאום ארצה גבתה בעקיפין מחיר חייהם של כמה עשרות ישראלים.

  • אחד  On ספטמבר 19, 2009 at 3:20 pm

    ס. יזהר צודק בכל מילה.
    הלוואי שיפסיקו למצוא צידוקים ופרשנויות לסיפור הזה, שאינו דוגמה לשום דבר מלבד לברבריות פרימיטיבית ומזעזעת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: