על פרשת השבוע כי תבוא כתבתי פה בנרג'י.
אנחנו מחכים כל-כך הרבה שמשהו יבוא, שמשהו יקרה, במקום כמו בשיר הנאיבי על השלום- אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום.
התאהבתי בשאמאן המקסיקני דון מיגל רואיז שרק לפני חודש שמעתי את שמו מוזכר אצל מורת הדהרמה-סילביה בורשטיין. הוא מעודד אותי להיות בדיוק כמו שאני. גם כשאני מחכה שהסיוט הקטן שהבאתי על עצמי- היינו להיות מורה מחליפה לשבועיים בבית-ספר- ייגמר.
קשה להסביר כמה קשה להיות מחנכת בכיתה ב'. קושי מרגיש מילה קטנה. ייאוש-תמהון-חוסר אונים- וגם זוגות עיניים נוצצות ואבודות וכמהות, יגדירו את זה יותר טוב.
מעולם החיסרון שלי בהצבת גבולות לא היה בולט יותר. מגלה שבכל הדרך עוד לא למדתי לעשות זאת, אבל השתפרתי כל-כך בהקטנת השופט הפנימי ובהחלפתו במאהב פנימי, עד שההתנהלות הפרטית שלי כבר לא זקוקה לגבולות, היא מתרחשת מעצמה והיא מיטיבה כל-כך. לי ולסביבתי. אבל לפתח אהבה לתשע-עשרה ילדים שאת אמורה ללמד שזקוקים לגבולות שאת לא יכולה לתת, זה קושי. וכאמור, קושי זו מילה קטנה כמו הכיסאות שלהם. אלו שלא היה לי כוח שהם יסדרו במעגל בשיעור האחרון של יום שישי, ופשוט כמו הייתה זו פעולה בצופים, ישבנו כולנו על הרצפה, קרוב קרוב וקראנו סיפור.
מה אומר, התרגול שלי בשיאו. חודש אחרי שחזרתי לארץ, בזמן אלול, הזמן הכי טוב לבחון אנה אני באה, למי אני מחכה ובעיקר מה כבר יש פה! לב פתוח. שוב ושוב. וגם את הסדקים אני רואה. מנסה לא לתת להם לשבור יותר מידי, כל הזמן לחזק אותם בדבק מגע.
בתוכנית של שמעון פרנס הקראתי שיר של יהודה עמיחי והוא כל-כך מתאים והוא הולך ונפרש שוב ושוב, מגלה עוד ועוד פנים ויש בו קישור כל-כך יפה לילדות בזמן ט"ו בשבט…. ובכלל.
ופתאום מזכיר לי את הביטוי שיש במקסיקו- כל אדם צריך ללדת ילד, לטעת עץ ולכתוב ספר.
אני לא יודעת, מה אגשים. כן, כתבתי ספר, אבל האם הוא ייצא לאור? ועצים, נטעתי למכביר, בילדות…. וילדים? לא בטוחה מה הטעם, כדי שמישהו אחר ישהה איתם בחוסר חשק, "יחנך" אותם במשכורת נמוכה ומביכה?
ואז למצוא משמעות קטנה בכתבה של יותם פלדמן על אמו, אישה מיוחדת שהייתה גם שכנה. גם במובן פיזי, אבל גם, כפי שהסתבר רק לאחר שנפטרה גם בחיפוש דומה וכמובן בגובה.
וכל הזמן יש עידודים. כמו השבוע, הייתי ברת מזל לפגוש מישהו שזוכר את היום והיכן הוא בדיוק היה כששמע שיהודה עמיחי מת.
אז בכל זאת, עולם זוכר הוא עולם יפה, גם עם הקשיים. בעיקר כי יש בו ריגושים כמו הטקס שהיה בבית-ספר כשקיבלו את תלמידי כיתות א'. ואומנות.
אומנות- ביום רביעי ה-9.9 יש הופעה של דסי אלעד בבית מזרח-מערב ביפו.
דסי – מנגניות העוד הבודדות בארץ, משיקה אלבום בכורה במופע חגיגי בו היא ולהקתה מארחים את יאיר דלאל – האלבום יופץ בחנויות מתחילת ספטמבר עם התו השמיני!
והנה השיר של עמיחי
תחיה שניה
בגן הציבורי קֻפְסוֹת, שהיו בהן שתילים,
והן ריקות ומעוכות כמו רחמים משלכים.
מכשירי המשחק לילדים כמו מכשירי ענוי
או כמו כנפים של צפור גדולה או מלאך נופל.
ומתחיל הטקס העתיק
אב אומר לבנו הקטן:
"אז אני הולך,
ואתה נשאר פה לבד".
כך קיץ וחורף בזמנם, כך
הדורות בחילופם. כך הנשארים, כך ההולכים.
תגובות
זה כנראה אחד התרגולים החזקים שישנם, בענייני תרגול נוכחות. אם לא נמצאים שם באמת, הכל בורח ומתפקשש, והם שמים לב לזה מייד.
שיהיה לך בהצלחה, עם הקושי הבלתי נמנע, אכן, רק אהבה יכולה להקל על הקשיים האלה.
אני בטוחה שהם מקבלים הרבה מאד מההחלפה הזו, ומנחשת שבסיומה את תרגישי אולי גם צער על שנגמר..
בכל מקרה, כתבת מקסים כהרגלך.
כאן
באתר הזה
את הספר
בקצב [ימים, פרקים]
שנראה לך.
אפשר ורצוי
להתנער
מהמתכון המיושן משהו
להמתין לאיזה יד גורל
נעלמה באחת ההוצאות
שיחסן לכתבי-יד שלא
נכנסו ב- "דרך המלך"
ידועה זה מכבר.
דרך צלחה.
תמי- תודה. אכן היום, אחרי שכתבתי פה ובאמת באמת התייחסתי לזה כתרגול, היה מוצלח בהרבה. אפילו אמרתי להם בבוקר שאני אוהבת אותם ושהם חכמים ומוצלחים ואני מקווה שיהיה שבוע מוצלח.
ובטח גם הילדים ניסו אותי והשתפרו. וגם, נפלאות מערכת החינוך- כיתה ב' אחראית על טקס ראש השנה בעוד שבוע וכך התחלנו בחזרות יחד עם הכיתה המקבילה! תענוג. ובכלל הצטרפתי לכיתה המקבילה לשיעור, וסוף סוף, הילדים למדו! חוץ מזה, שלראות ילד "מצליח" זה באמת נפלא.
ודב-יש משהו בדברייך, אבל כתב היד זקוק לעוד יד מכוונת שכרגע אני לא יכולה להושיט לו. הוא עוד לא ראוי להתפרסם פה. בקרוב תהיה בדיקה נוספת למצבו. בעיקר טוב לי עם ההמתנה.