זהירות שמחה- פרשת ראה

מדהים מכמה זוויות ואפשריות אפשר להתייחס לכל פרשת שבוע.
פה בנרג'י כתבתי על חוש הראייה, כפי שהיא מוצעת ביהדות וקצת כפי שמוצעת בבודהיזם.
ברשימה הקודמת שלי פה כתבתי על עזה, גם כן מתוך פסוק שדיבר אליי בפרשה.
והיום אצל שמעון פרנס אני אדבר קצת על שמחה, למרות שיצאתי קצת מגמגמת. ואולי לא ממש חכמה. וזה בסדר.
אני מרגישה שחסרה שמחה ברחוב. אני שמחה להיות השמחה, אבל לפעמים באמת מרגישה שאני המחייכת היחידה ברחוב התל-אביבי. לא היחידה, אבל בין הבודדים….
למה כל-כך קשה לייצר שמחה, טבעית, פנימית?
אם לילדים יש את זה בכזו טבעיות, לאן זה נעלם?
הפרשה שלנו למרות שהיא רובה עוסקת בציווים, איסורים והזהרות מפני עבודה זרה, באופן קצת מפתיע, מלאה גם בשמחה. בצורה לא רציפה אומנם,  השמחה מופיעהשבע פעמים, וגם מסתיימת בציווי על החגים, שהם כביכול סיבה לשמחה. כולנו מכירים את ושמחת בחגך….

הנה משפט מפתח- וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם–אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

ואכן, (למרות חוסר ההסכמה עם הכנסת אלוהים לסיפור) אני חושבת שההנחייה צריכה להיות לשמוח כל הזמן. לא באילוץ, אלא במאמץ נכון, לחפש את הקסמים שקורים כל הזמן כמו הילדה שראיתי עכשיו בקפה, משחקת ומתכלכת עם החצץ ומגישה את כף ידה לכלבה שהייתה לידה, שתלקק. יש כ"כ הרבה דברים לשמוח עליהם. למה זה לא קוּל או עמוק, לשמוח?

אני הראשונה להכיר שיש סבל בעולם. הרבה סבל. גם למי שיש לו ואדרבא ואדרבא למי שאין ולמי שאנחנו כופים עליו את נוכחתנו- כמו הפלשתינאים.

אבל בבסיס כל זה- כל בני האדם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול. נכון שלכל אחד הגדרות שונות לאושר, אבל זו אמירה שממש אי אפשר להתווכח איתה. כל בני האדם רוצים להיות מאושרים ולא לסבול- אנחנו פשוט שוכחים את זה ולכן, אנחנו צריכים לפתח את זה בתוכנו ומסביבנו. ולא לתת לאנשים לגזול לאנשים אחרים את הזכות לאושר.

וכן, קשה לשמוח בכל מה שאנחנו עושים, לשמוח בכל משלח ידינו, בבחירות שלנו, אבל הנה אפילו בפרשת השבוע זה חוזר בגרסא אישית יותר-
אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ; וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכֹל, מִשְׁלַח יָדֶךָ.

אני לוקחת מפה שצריך לחפש בכל דבר נקודות של שמחה, וזה מוכרח להתחיל אצלנו בבית, בבית הפנימי ובמי שקרוב לנו.

שמעון פרנס לקח את המושג משלח יד רק לעבודה והעיר שרוב האנשים לא מרוצים או שמחים בעבודתם. זה אכן עצוב מאוד. התבאסתי שלא ממש היה לי מה לומר, לא משהו חכם, אבל אני בטוחה שיש מוצא, אלא שהוא מורכב ודורש מאנשים להתאמץ כדי לחפש את השמחה בחייהם. אחרת מה הטעם בחיים?

בבודהיזם יש מונח שאני מאוד אוהבת שנקרא מודיטה. זה שמחה משתתפת בשמחתו של האחר. דרך הפיתוח של האיכות הזו אנחנו מגלים עוד ועוד שמחה בתוכנו. אנחנו מגלים ששמחה של מישהו אחר ממש לא לוקחת מהשמחה שלנו ואפילו להפך. לדוגמא, רק חזרתי לתל-אביב, אחרי שנתיים והופתעתי לראות את "תופעת הצרפתים". החלטתי לשמוח בשמחתם ולא לחוש שהם מקלקלים או מרעישים, ותאמינו לי (בתור מי שמתגוררת באזור בוגרשוב) זה עושה את כל ההבדל ואני מוצאת גם בהם המון יופי.

ולסיום אני שמחה לומר שבקרוב ייצא דיסק של מוזיקאית מוכשרת מאוד ואישה מיוחדת בשם דסי אלעד–  היא כתבה את המוזיקה להצגה שלי שהייתה לפני שלוש שנים בפסטיבל עכו. יש לה גוף קטן וקול עוצמתי ומרעיד! ובכל הופעה שלה יש התגלות קטנה. בספטמבר מתוכננת לה הופעה בתל-אביב.

שבת של שמחה
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית  On אוגוסט 14, 2009 at 3:26 pm

    גם אני מסתובבת ברחוב לא פעם ומביטה בפניהם של אנשים, תוהה כמה מעט אנשים מאושרים יש סביב. אנשים שיכולים לומר על עצמם בפשטות שטוב להם. שהם שמחים.
    את השבועיים האחרונים אני מעבירה בנסיון לתרגל עד כמה שאני יכולה את "כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל – מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". שלושה חלקים שקשורים זה בזה לדעתי.
    מנסה להיזכר בזה כמה שיותר, לא לפחד, ולשמוח.
    גם זה, כמו דברים רבים בחיים שלנו- שריר שפשוט צריך לאמן.
    בערב שבת שעבר החלטתי לפתע ללכת לבית הכנסת אחרי חודשים של היעדרות, וראה זה פלא – על זה בדיוק דיבר הרב שלנו (יהושע אנגלמן). על השמחה, וכמה חשוב להפיץ אותה, וכמה כשטוב לנו אנחנו רוצים שלכולם יהיה טוב, וכמה המפגש הפשוט עם אדם שטוב לו יכול לעשות גם לנו טוב.
    תודה!

  • אביגיל  On אוגוסט 17, 2009 at 1:14 pm

    תודה רונית, אכן, כמו שפעם הופתעתי שאהבה זה ההפך של פחד, גם עכשיו אני קצת מופתעת, למרות שיש בזה משהו די ברור ששמחה זה סוג של נוגדן נגד פחד. תודה.
    ועדכון- בזכות עריכה, בסוף בשידור בגלי צה"ל בתוכנית העונג השישי, לא נשמעתי מגמגמת בכלל. מקווה להשתפר ולזכור שאני צריכה לדבר באותו הטון שיוצא לי כשאני יושבת בחוף הים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: