הצד הבטוח של סִינָי (וגם מקסיקו)

לא, זה לא שיש צד בטוח. בשום מקום.

החיים הם לא דבר בטוח וזה בסדר.

אפילו יותר מבסדר.

זה מה שזה, חיים וזה המון.

הם לא מוצר עם תעודת אחריות והתחייבות, הם מה שקורה כרגע, כשאנחנו שמים לב שאנחנו פה.

כשאנחנו מתפנים ממלחמת ההישרדות ומכירים בכך שיש לנו חלומות ותקוות וייאושים קטנים וגדולים מהסביבה שלנו ומעצמנו.

העצמנו הזה שלפעמים אנחנו כל-כך לא סובלים ובכל זאת פוחדים עליו כל-כך.

נסעתי לבד לחמישה ימים לסיני.

חוץ מהמיטיבה שלי, חברה שבזכותה התחלתי לתרגל דווקא בתובנה, כולם הביעו התנגדות. בעיקר החברים שעובדים בעבודות מלחיצות ומתגמלות.

התנגדות זה בלשון המעטה. ככל שדעות חבריי נשמעו כך חשתי ביותר ויותר פחד מושלך לעברי.

פחד שנובע מעובדות, כלומר יש סכנות וכיסים בסיני, אבל איפה אין.

לא הסכמתי לטבוע בתוך הפחד הזה ונסעתי.

לשמחתי מכיוון ההורים לא נתקלתי בהתנגדות. בגלל זרותם הנשכחת אבל המתמשכת, הם לא ממש שומעים חדשות.

ומה הסתבר? בזמן שהבטתי, בהשתקפות האור על המים, תחילה של השמש ואחר-כך של הירח אז לא רחוק, בתל-אביב הבטוחה, קרה הרצח המזעזע והמוזר במועדון ההומו-לסבי. בשכונה שאיש אינו מפחד לעבור בה בשום שעה או מצב.

לרגע לא חשבתי שאני עושה מעשה פוליטי. ממש לא, אבל כנראה אחרי שחלקתי מונית משדה התעופה אילת למסוף טאבה יחד עם משפחה ערבית והנהג האילתי היה די המום מכך, הדברים החלו לחלחל. ובין שקיעה לזריחה עוד ועוד סימנים שזהו מעשה פוליטי החלו להתגלות מבלי שחיפשתי אותם.

אני וחברים אחרים בקצה השמאלי והשפוי של המפה תוהים רבות מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב או את דעת הקהל המתלהם שבחר את הממשלה שלנו. הנה מעשה. מעשה שמביע אמון בשלום שקיים ביניינו לבין המצרים, ודווקא פגשתי תיירים מצרים שם. שניים אפילו מקהיר, צעירים אינטלקטואלים עם אנגלית מדהימה (אחד מהם גם דובר צרפתית) הומניסטים- אתאיסטים עם לפטופ.

כן, זו יכולה להיות אמירה פוליטית- לנסוע לסיני יחד עם הפחד. לתת לו יד ולקפוץ למים. ואני נותנת את הדוגמא הזו כי אני מרגישה שחוויתי אותה על בשרי.

בשעה הראשונה להגעתי לחוף המקסים אלכסנדריה בביר-סוויר נכנסתי למים. שוכחים כמה שהמים שקופים לכדי יופי, כמה בייתיות ונעימות יכולים להשתקף מהרים, כמה שמש זה דבר שורף וגם ממכר. שחיתי ונהנתי, נהנתי ושחיתי, מביטה בזהירות מעל השוניות ומעל החול. והנה בדרכי חזרה אל החוף מבלי משים שיפשפתי את החלק העליון של כף הרגל בשונית וכמו חיצים, חבורת קוצים שחורים שלחה אליי גרורות מלאות ארס. למרות הכאב והלחץ תרגלתי נוכחות והישארות עם הכאב ותוך ששחיתי חזרה דואבת השתדלתי לא לשפוט את עצמי בשום צורה ולא לכעוס על שום דבר.

הגעתי לחוף ולמרות המודעות לביקני הלא מחמיא דידיתי בכאבי לבדואים ולסודנים שנראו לי מבינים עניין. הם אכן הבינו ואמרו לי לטמון את הרגל בחול, הסתבר שעל כל אצבע בכף רגלי השמאלית ננעץ קוץ. עוד הם אמרו שכדאי למרוח שמן, לימון, מלח ומים חמים ובסופו של דבר, תוך כמה ימים, הקוצים ייצאו. בינתיים זה ישרוף הם הרגיעו. אולי יתנפח. סך הכל, את פלשת לבית שלהם.

מה שנכון נכון.

כאב לי אבל שמחתי שאני נוכחת עם הכאב, בכיתי קצת ובעיקר שמחתי שאני עוד עם הכאב ולא עם מחשבות כפירה על הגעתי או אשמה על חוסר זהירות או בהלה לעתיד. ההרים, השקט והיופי של המים המוארים בשמש יחד עם המילים האמיתיות של המארחים עשו את אותה העבודה, גם כשהייתי 'מסכנה' רשמית.

אבל השיעור חיכה לי למחרת, לאחר טיפול מסור בידי מוחמד בתרופת הסבתא המומלצת, כשהיום עבר ועבר וראיתי שאני נמנעת מלהיכנס למים, בגלל הפחד.

היה איתי ספר מצויין שסתם שלפתי מהמדף "לדעת אישה" של עמוס עוז ולשמחתי, על אף שפיתה אותי להישאר עימו, היו בו תובנות שלבסוף שיכנעו אותי להיכנס לאזור "הלא בטוח".

הנחו אותי איפה יש שביל ארוך של חול שבצידיו השוניות המפחידות וכך לאט ועם הרבה נוכחות ופחד שחיתי. מקווה שזה לא יקרה שוב, מבינה שדברים קורים ואולי יש טריטוריות ובתים, אבל עם מספיק זהירות והתכוונות טובה אפשר לחיות בשלום ולחיות בשלום.

באחת הבנתי את גלי הפחד ששודרו אליי לפני שנסעתי, אבל גם הבנתי שהפחד ממש לא יכול לשלוט בחיים שלנו. הוא תוספת לפעמים רצויה, אבל עם שיקול נכון ואמון גם ב"אוייב העיוור" לכאביי אפשר לחיות בטוב. מה טוב? מצויין! סיני שכולם כה מתגעגעים אליה. האזור השקט והיפה והמעורר והנינוח, איפה שכולם רוצים להיות מאושרים בלי טלוויזיה ושאר נפלאות מודרניות ואפילו מצליחים.

התחלתי פינה אצל שמעון פרנס בגלי-צה"ל. בימי שישי אחר הצהריים, אם תפתחו בארבע וחצי זה בוא יבוא. סיפרתי לו שהייתי באילת ועל ההתכוונות הטובה שצריך לנסוע איתה. הוא כמובן, כמו הרבה אנשים שרוצים לערער אותך שאל "את לא חושבת שאת תמימה?" ממתי תמימות הפכה לדבר רע?

מעבר לזה שאין במעשיי תמימות אלא ערנות, הרי שאלו הם החיים החד- פעמיים, לא נקפוץ למים?

בשיחת דהרמה ששמעתי בסיני מאת המורה סילביה בורשטיין היא אמרה דבר יפה. המעשים הקטנים של בני האדם, ההתקשרויות באינטרנט המכווצות את העולם ופועלות מתחת לכל הפוליטיקה הם אלו שיביאו לשינוי. העובדה שאין יותר דבר כזה חדשות. לכל אחד יש חדשות וכל אחד יכול לראות מתחת לאף שלו ולדווח מה יש שם. וככל שאנשים יחוו את השלום, נניח בסיני, השלום בוא יבוא.

היא התנסחה יותר יפה כמובן, אבל זה באמת חידד לי את החשיבות של ההגעה לסיני. לפתוח את הלב לכיוון שאנחנו רוצים שהוא יגיע אליו.

{במסגרת פינת ההמלצות הרשו לי לומר

1. השיטה הגאונית ביותר היא למצוא טיסה של הרגע האחרון לאילת. רצוי בשבת, למי שזה מתאפשר, שאז התעריפים צונחים!

2. לא לקחת הרבה דברים, בטח שלא בגדים, מילא רוב הזמן בגד-ים, תיק גב קטן בהחלט מספיק.

3. מומלץ להביא ספר שתמיד התכוונתם לקרוא ואף פעם לא יצא, אני לקחתי גם את "אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, אין לי מילים לומר כמה שהספר הזה מצויין

4. אני התכוונתי לנסוע לקומקום-תלאתה אבל מכיוון שהמונית נעצרה בביר-סוויר וראיתי כי טוב באלכסנדריה אצל בילאל וממילא היופי הוא אותו היופי בכל מקום, נשארתי. זה מקום מצויין וצנוע ונקי, והאוכל אולי יותר יקר בכמה לירות אבל טעים-טעים!}

ולסיום פרשת השבוע. כתבתי על פרשת עקב פה בנרג'י

בפרשנות שלי פה אסתפק, כלומר אתהדר בשיר של רוני סומק. הוא מתאים גם למצב הפחד עליו כתבתי פה וגם למה שכתבתי בנרגי' על המזון שרוב הזמן מזין את חיינו ועל האפשרות לטעום דבר אחר.

הקטלוג האדום של המילה שקיעה 

משורר צרפתי רואה שמש מאדימה    

וסוחט מענבי העננים את צבע היין.

משורר אנגלי מדמה אותה לשושן

והעברי לדם.

הו ארצי, ארץ הנועצת שפתים קניבליות בצוארה הבתולי

של השקיעה,

משוטי הפחד תפורים לאורך זרועותי

ואני, בתבת חיי, חותר כמו נוח

לעבר אררט.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלומית  On אוגוסט 7, 2009 at 12:14 pm

    מתי רואים אותך?

    סיני. כל כך הרבה מילים,שאצלי מצטמצמות לשתיקה

  • רונית  On אוגוסט 8, 2009 at 7:05 pm

    ובודאי שזה מעשה פוליטי, ויפה.
    אנחנו נסענו לסיני עד לפני שנה, ארבע פעמים כל שנה לסאלי לנד הסמוכה עם הילדים. בפסח שעבר, כשלא היינו בארץ, נדקר חבר של חברים שלנו בחושה שלו בלילה, ומאז קצת קשה לי לחשוב על זה – מקרה, אגב, שאיש בארץ לא שמע עליו.
    אין ספק שזוהי נסיעה פוליטית מפני כשכשהיינו בסיני כל השנים, עת התריעו חברינו מפני חטיפות ופיגועים ומה לא, אנשים נהרגו באיסטנבול, לונדון, ניו יורק, מדריד ואיפה לא. לא ראיתי איש צועק נגד נסיעה לתורכיה, אנגליה או ניו יורק. ההסתות הפרועות נגד ירידה לסיני מתחילות כל שנה שבוע לפני החגים, ואם אלו לא הסתות פוליטיות הרי שיש לבדוק את כיסיהם של בעלי בתי המלון באילת.
    יש מצב שבזכות הפוסט שלך נחדש את מנהגינו בראש השנה. ו to kill a mockingbird הוא אחד הספרים הנהדרים, גם בו לא מעט על דעות קדומות ושנאה עיוורת, עד כמה שזכור לי מלפני 25 שנה כמעט.

  • אביגיל  On אוגוסט 9, 2009 at 9:39 am

    שלומית- ברוכה הנמצאת, אהבתי ששמת הרבה שירים שלך בעברית בבלוג, הם יפיפיים! רונית- אני שמחה לשמוע דעתך. ומסכימה כמובן. האם לדקירה שאירעה לחבריכם היה אופי פוליטי? דווקא עכשיו הבנתי שההתרעות ירדו כאילו כדי לאפשר לאנשים שמשתגעים עם ילדיהם בשבועות האחרונים של אוגוסט, היתר לצאת לסיני. וכן, זה אחד הספרים האלו שתוך כדי הסיפור שלהם מלמדים אותך כל-כך הרבה! את זוכרת נכון. הלוואי שכל המעשים הפוליטיים היו כל-כך נעימים….

  • יולי  On אוגוסט 9, 2009 at 6:52 pm

    עוררת בי את הגעגועים שאני מנסה להרדים לחופשה בסיני. לא נסעתי – כאילו מתוך אחריות – כבר ארבע שנים והלוואי והייתי מאמינה שנכון לי ולבנותיי לנסוע. הלוואי.
    בינתיים הן נהנות מחוף העליה המחודש…
    ועל כל השאר שכתבת, אני אתך. יישר כוח.

  • אביגיל  On אוגוסט 10, 2009 at 12:17 pm

    תודה יולי על המחמאות. עכשיו עכשיו את לא יכולה לנסוע עם הבנות בגלל הצבא, אבל אני ממש מקווה שתוכלי להרגיש, (ולא להאמין), שבטוח לך לנסוע. אחד הדברים הנעימים ביותר שהיו לי בנסיעה זו, היה מפגש עם אם ושני בנותיה התאומות, בנות שבע-עשרה. הן השאירו מאחור את האחות הגדולה שבצבא ואבא דואג ובאו. אחרי תשע שנים שלא היו. לצערי אחת הבנות גם נדקרה מהקוצים השחורים ומבלי להיות מתרגלת, התייחסה לכך בשלווה יחסית. בכל אופן, ממש מקווה שתיסעי, טוב שיש אלטרנטיבות, אבל כפי שאמרתי, יש פה גם עשייה פוליטית ואין, כמו סיני.

  • יולי  On אוגוסט 11, 2009 at 2:37 pm

    אין כמו חופי סיני
    אין
    בקרוב בימינו
    אמן

  • תמי  On אוגוסט 27, 2009 at 12:35 pm

    איזה יופי של פוסט.
    מאד מזדהה עם התחושה הזו לגבי כמויות הפחד שמושלכות עלינו-אלינו ברגעים מסויימים על החלטות מסויימות (אני למשל נתקלת בזה, אמנם במינונים פחות מרוכזים, כשאני מחליטה לנסוע לריטריט. הטיעונים אחרים אבל פחד הוא פחד…)
    מרחיב לב לקרוא את כל חלקיקי המסע שלך, המונית המשותפת הקוצים היופי והשמחה שנמצאת בכל.

  • אביגיל  On אוגוסט 27, 2009 at 4:59 pm

    תמי- כיף לקרוא אותך כמו גם לראותך ולהתמודד ביחד, בישיבה, איתך ועם הפחדים…. בקרוב ריטריט ארוך של עשרה ימים…. ויולי יקירה, אין כמו סיני. כל פעם ששואלים אותי מתי חזרתי ואני מספרת את הדרך מסיני אני נזכרת בזה.
    אגב למי שמתעניין, הולכת להיות סדנת יוגה בסיני.בשלישי בספטמבר עד השביעי בספטמבר.אני לא אהיה אבל פרטים במייל הזה
    itay.weiser@gmail.com

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: