מקסיקו אהובתי

לא יודעת איך ולמה מקסיקו נכנסה לי לורידים.

אני כן יודעת מתי. באביב 1997 כשעליתי על מטוס בלוס אנג'לס לעיר עם השם המצחיק- גוואדלחרה. במטוס קטן מלא כמו בסרטים באנשים משופמים, חשתי פחד והתרגשות. נתינת אמון ראשוני בלא ידוע, שכן נסעתי לעיר הזו רק כי הכרתי בעקיפין משפחה ישראלית של חברים שהתגוררה שם. אחרי יומיים החלטתי להאריך את השהות שלי שם והשאר זו באמת היסטוריה שעוד תסופר.

(בספרדית, היסטוריה זה סיפור)

זה נשמע קצת מטורף, אבל עכשיו באתי לכאן כדי להיפרד. כן, זה טיפשי וזניח וגם עכשיו כשאני יושבת מול ההר החשוף הנשקף מהחלון, בתחתיתו כמה בתים וירק, בקצהו השמיימי צלב ענק והקולות מלמטה מוכרים כל-כך, אני חושבת לעצמי, מי אני ולמי איכפת שזו פרידה.

פתאום אני נזכרת איך כשנפרדתי מהחבר האחרון שלי התהלכתי כמו זומבי ברחובות תל-אביב, בטוחה שהלב השבור שלי זולף החוצה, מכתים את צעדיי העתידיים, רציתי לשאול אנשים, (ובעצם חלק שאלתי) אם הם מכירים את הכאב הזה ומתי זה יעבור, אם יש להם תרופה למכאובי הלב. גם אז זה היה סיפור פרטי שלי וגם הפרידה הזו ממקסיקו.

פרידה מלאת היסוסים ושאין בה ממש, אבל פיזית אנחנו צריכים להינתק, אני והיא. אני צריכה לבנות לי בית ביבשת אחרת ולהותיר לה מקום בלב ולא מתחת לרגליים. לפחות לבינתיים, לשלב הרווקות של חיי.

בטיול של היום, מחוץ לעיירה שהמילה קסומה (כפי שהיא מתוארת במדריכי התיירות) קטנה עליה- ריאל דה-קטורסה, גיליתי קצה של חוט בדבר הסיבה להתאהבות הכובלת, הקצת מעכבת, ועם זאת המשחררת לקשר שנוצר ביננו. בגלל הדגל.

דגל מקסיקו הוא סיפור רב מימדי, סיפור שמקורו במיתולוגיה האצטקית. על פי הסיפור האצטקים קיבלו נבואה שעליהם לבנות את ממלכתם היכן שימצאו צמח קקטוס (המסמל את ליבו של האל) ובראשו נשר (סמל השמים והשמש) המחזיק בפיו נחש (סמל האדמה והתהומות).

בלב הסיפור נמצאת המקריות שאנחנו רואים אותה כגורלית, נמצאת האזנה לטבע ולאיזו דרך נסתרת אבל ברורה שמוליכה אותנו לבנות ולחיות, דרך שמכוונת שמאלה או ימינה ובעיקר לעצור ולראות. כמו שהיום ראיתי יונה בשמיים שנוחתת על סברס ובדיוק אני שם כדי לראות את זה קורה.

כמוני, מקסיקו שומרת על כל מיני זהויות, לא מוותרת על אף צבע או שפה. האתגר שלה הוא לחיות ככה, כפי שהיא, להשאיר בתוכה קצת מהכל ולהישאר חזקה מול כל אלו שרוצים לשנות אותה, להפיץ אהבה גם אם היא נראית מתרפסת וגם אם אין לה נמענים.

החבר הראשון, בעצם השני, אבל זה שאיתו טעמתי אהבה ואת הפחד שטמון בה, או בי, היה מקסיקני. שנה שעברה כשגרתי במקסיקו זכיתי לראות אותו, אחרי עשר שנים של ניתוק. הוא סיפר לי שהיה לו חיזיון של גלגול שהיה לו. בגלגול הוא היה חייל רומאי בישראל. אמרתי לו שאולי הייתי נערה שהגישה לו מים בעודו רוכב על הסוס והוא קטע אותי מיידית ואמר "מה פתאום. היית האישה שלי".

ואז חשבתי או הרגשתי שבגלגול אחר הייתי ספרדייה. (גם עם ספרד יש לי חיבור עמוק, אבל לא כמו עם מקסיקו) ולמרות שבתחושתי הייתי מיהודי ספרד שגורשו, כנראה שהייתי בצד של הספרדים שכבשו את מקסיקו, השחיתו, השמידו ושינו אותה ללא הכר. כל האהבה שלי והמגנטיות שיש לי לכאן הם סוג של כפרה, של בקשת סליחה. והנה הגשם החזק שהתחיל לרדת עכשיו במפתיע, על ההר, על העיירה, אבל חזק ככל שיהיה לא מצליח להתגבר על קולות הרחוב מרמז לי שמקסיקו סולחת לי ומרשה לי להמשיך בדרך חדשה, דרך של שלום, אפילו שאני חוזרת לדרך שבה העם אליו אני שייכת עוסק בכיבוש.

אולי הייעוד שלי בגלקסיה (כפי שתרבות המאיה מתייחסת לחיים שלנו כאן) הוא להיות בצד שמשנה דברים מבפנים. לחולל טרנספורמציה לא רק בתוכי אלא בתוך התרבות אליה נולדתי, תוך שאני מחזיקה את הצד המגורש יחד עם הצד הכובש בתוכי, באינטימיות, מתוך הכרות, תוך שאני נושאת אהבה לכל מקום אליו אני הולכת.

ומילה על שפעת-

בעקבות הדיבורים על ה- influenza –השפעת שהשפיעה על התיירות ובכלל על הכלכלה של מקסיקו והניסיון שלי להגות את המילה כמו שצריך מבלי להתבלבל עם המילה influencia פתאום נחשפה בורותי. אף פעם לא שמתי לב שהמילה שפעת חולקת את אותו השורש ש.פ.ע מלשון השפעה. לא יודעת מאיפה המקור, אבל אני מתארת לעצמי שבן-יהודה או מי שזה לא יהיה שבחר בשם המחלה הזו לקח מהלטינית את ההכוונה. (והנה שיטוט מהיר לחיפוש הממציא, הפנה אותי לשכנה תמי המלומדת ממני)

אז כן, במידה זו או אחרת, מקסיקו משמשת כשפעת ותיקה בחיי, מופיעה בכל מיני עונות ובכל מיני צורות ולמזלי היא גורמת לי, בינתיים, רק לבריאות. ולמרות כל זה, הביקור הזה הוא חיסון של פרידה.

(עוד קצת על הביקור הנוכחי אפשר לקרוא בפוסט עם הכותרת של פרשת השבוע האחרונה)