על פרשת השבוע כתבתי פה בנרג'י ונדמה לי שבפעם הזו יש הכי הרבה תואם בין מה שכתבתי לבין החיים המציאותיים שלי. פעם חשבתי שאפשר ממש לפרש את השבוע שחלף דרך פרשת השבוע וחשבתי לכתוב טור פרשות בסגנון סקס והעיר הגדולה. אני די בטוחה שאפשר לעשות זאת, גם כי כמעט במרכז כל פרשה עומד גבר. אבל אני זנחתי את חיי כחתולה עירונית, לפחות לבינתיים, והנה הדהרמה היא שממלאת את חיי ומעניקה להם משמעות.
לפני שתים עשרה שנה אולי אפילו שלוש עשרה ישבתי באותו בית קפה בו אני יושבת עכשיו בסן קריסטובל דה לאס קאסאס- מקסיקו. זה היה הביקור השני שלי באותה שנה במקסיקו בה משום מה התאהבתי. הייתי פה עם חברה טובה שאחרי שנתים הכירה בחור מקסיקני-יהודי בחופי סיני. אז ישבנו פה, ממש פה בבית הלחם עם גלויות ויומנים וחלמנו את העתיד שלנו ועכשיו עם מחשב שבודהה שומר על המסך שלו אני חוזרת אחורה וקדימה ובעיקר נוכחת.
אז התאהבתי בעיירה הקסומה הזו שלימים הפכה לעיר אבל נשארה קסם קרוב לשמיים. הבטחתי לעצמי שיום יבוא ואשוב אליה. ואכן לאחר עשור חזרתי כדי לכתוב את הרומן הראשון שלי. בלי לברר שום דבר ומה השתנה הגעתי. וכמו בית, העיירה פשוט הייתה שם, כמו חיכתה לי. עם רמזורים ועם תוספות, אבל בגרעין היא נשארה עם הצבעים שאין להם שם, עם היצירתיות שמדברת אלייך בכל פינה, עם הלב הפתוח כמו זה שמצוייר בכניסה לגלריה של קיקי האומנית שאני מאוד אוהבת ועם הקירבה המטריפה לשמיים הבהירים המובנים כל-כך.
קיץ שעבר, כשעזבתי לאחר שנה של חוויות, לא האמנתי ששוב אחזור והנה אני פה לביקור קצר ומעניק. למרות שהרבה חברים שיקפו לי שעשיתי משהו מיוחד לא הבנתי זאת, רק עכשיו כשחזרתי ואני מסתובבת באותם הרחובות, פוגשת את החברים מפעם אני מבינה שהגשמתי חלום.
הנה פיסקה מהיומן, מצחיק, אפשר להתייחס ליומנים שלי כאל מטה- מסעותיי….
"אין מילים. לחזור אחורה כמו במטה קסמים אל העבר, אל תפאורה שהייתה לי במשך שנה שלמה. כן, תפאורה, הוציאו אותי מהמשחק והכל נמשך ועכשיו אני חוזרת ודבר לא נעצר, רק מתקדם. נזכרת כמה הייתי רעבה פה ועכשיו תחושה של שובע למרות הפיתויים האהובים, הזולים כל-כך. איזו תחושה של ברת מזל וידיעה פנימית שזהו, אני כבר לא שייכת לפה, למרות שכן, סוג של הוכחה שאפשר להיות שייכים לכל מקום, לכל דבר, כמו במדיטציה של הבוקר שקראתי שוב על כמה זה מיוחד להיות בן-אדם ולפגוש את הדהרמה. אין גבולות. אין סיבה לא לתרגל ולהגיע לחופש פנימי מוחלט. ועדין יש בלבול ותהיות אבל הלב יותר ויותר בבית וכולם מתעניינים בספר שלי, וחלק מספרים על הכתיבה שלהם, כאילו למרות שהספר לא יצא ומי יודע מה יעלה בגורלו, לפחות בעיירה שלי השארתי חותם מסויים".
ולמי שמבין ספרדית זה יהיה תענוג לראות את המוטו שבחרה רוסאריו קסטייאנו, מחזאית, משוררת וסופרת מקסיקנית מהעיר הסמוכה לפה, קומיטן. כשרק הגעתי לסן קריסטובל על מנת לגור, הצטרפתי לחבורת משוררים. אחד מהם סיפר לי אודות קסטייאנו שהייתה שגרירת מקסיקו בתל-אביב ומתה שם באופן מסתורי שנה לפני שנולדתי. למרות שאני לא מאמינה בגלגול נשמות פרופר, היה לי ברור תוך שחזרנו הביתה בגשם סוחף מדוע הגעתי דווקא לכאן. ואתמול בקפה אחר שהוא גם חנות ספרים ולכל הסנדוויצ'ים יש שמות של סופרות, פתחתי את אחד הספרים שלה וכמה נדהמתי לקרוא את המוטו שהיא מביאה שם. המוטו לקוח מספר חוכמה של תרבות המאיה שנקרא LIBRO DEL CONSEJO ואפשר לקרוא עליו קצת פה באנגלית.
זה המוטו
Nosotros no hacemos mas que regresar. hemos cumplido nuestra tarea. nuestros dias estan acabados. pensad en nosotros, no nos borre'sis de vuestra memoria, no nos olvidie's
ולסיום סיומת פתאום הבנתי ששוב חזרתי לקטע האהוב של קורטאסר המופלא בסיפור- רחוקה- יומנה של אָלינָה רֶיֶס מתוך הקובץ שמיים אחרים
"ללכת לשם ולהשתכנע שהרווקות הזיקה לי, זה הכל, להיות בת עשרים ושבע ובלי גבר. עכשיו יהיה לי הגור שלי, הטיפשון שלי, עכשיו מספיק לחשוב, וסוף סוף להתחיל להיות, לטובתי. ובכל זאת, כיוון שאני עומדת לסגור את היומן הזה, כי או שאת מתחתנת או שאת כותבת יומן, שני הדברים לא הולכים יחד- עכשיו אני כבר לא רוצה לצאת ממנו בלי להגיד את זה בשמחה של תקווה, בתקווה לשמחה. ניסע לשם, אבל זה לא יהיה כמו שחשבתי בלילה של הקונצרט. (אני אכתוב את זה וגמרנו עם היומן, לטובתי.)"
