זן נדיר 9.99

זה פוסט אישי. למה לפרסם אותו? כי אני לבד בניו-יורק וכרגע חזרתי מלספר סיפור אהבה, במיקרופון, לעשרים זרים, או יותר בפאב שכונתי בברוקלין וכולם בארץ ישנים וזה מין רגע כזה, אחד מהמון רגעים שאני רוצה לנצור מהתקופה המקסימה אך המשונה וחסרת ההגדרה הזו.

לפני שבועיים אבא שלי נתן לי IPOD. אני ממש לא בנאדם טכנולוגי וגם לא בנאדם שחייב מוסיקה תמידית באוזניים והסיבה שביקשתי את המכשיר היא בשביל שאוכל להוריד מהאינטרנט שיחות דהרמה ולהאזין להם בהליכותיי המרובות. עצה טובה שקיבלתי מחברה.

הסתבר שלאבא שלי יש טריליון שירים מכל מיני סוגים על האיי-פוד וכשראיתי שיש לו 6 סוויטות לצ'לו- סולו מה רבתה השמחה ויצאתי להליכת מבחן בפארק. אפילו הקפתי את מאגר המים האהוב פעמיים.

זו הייתה תחושה של התעלות ממשית, לשמוע את ניו-יורק בסאונד מרשים ואוהד, לא שהמאגר על שם ג'קי קנדי צריך סאונד-טרק, הוא מפעים בכל מצב וזו גם הייתה הסיבה שלמרות הקלילות של ההליכה יותר לא יצאתי עם האיי-פוד להליכות והמשכתי להנות מהדרך באופן טבעי.

ואז הגיע החלק בו ניסינו להוריד את שיחות הדהרמה המדוברות לאיי-פוד ללא הצלחה. אבא שלי הזהיר שאפּל הם מאוד בעייתיים ומעצבנים, אבל ניסינו שוב ושוב ללא הצלחה בכמה מחשבים שונים. כשהגענו לקצה של הצלחה, התוכנה שאלה אותנו אם אנחנו מוכנים להחליף את השיחות בכל המוזיקה שכבר יש לנו על המכשיר. למרות שאני לוקחת מחסה בדהרמה ולא במוזיקה לא הסכמתי וגרסתי שיש דרך נוספת להתמודד עם הנושא.

מאז ההורים שלי נסעו והתקשרתי לאיי-פוד בעצמם להבין מה אפשר לעשות. מסתבר, ואולי למי שלא מאותגר טכנולוגית כמוני זה ברור מאליו ועל כך הסליחה (רגע, אמרתי שזה פוסט אישי….אז למה אני מתנצלת?) בכל אופן, מסתבר שכמו הורים וילדים, גם לאיי-פוד יש מקור אחד בלבד. המקור הוא במחשב של אבא שלי שנמצא בישראל ואם אני רוצה להחליף הורה אני מוכרחה למחוק את כל הגנים הקודמים שירשתי ולהתחיל כטאבולה ראסה בהתקשרות שלי עם מחשב אחר. הלוואי שזה היה כך עם בני זוג.

כל זה רק כדי לומר שלקחתי איתי את האיי-פוד למעין טיול פרדה, נסעתי דרומה, הרחק לברוקלין וחשבתי שאקח אותו לטעום עוד קצת מהצ'לו ולבדוק על אילו שירים אני בדיוק מוותרת. בעודי מחכה לסאבווי החלטתי לשים את זן נדיר, לא יודעת אם זה האיי-פוד או מה, אבל למשמע הצלילים והמילים חייכתי חיוך שלא מהעולם הזה. זה שיר שצריך להתנגן כפסקול בכל תחנה ותחנה בעיר המטורפת הזו. הציפו אותי אושר והתרגשות ותחושה כל-כך פרטית אבל כל-כך מחוברת לכולם מבלי שהם יודעים את זה. זה שיר שהעביר לי את כל היום מול העיניים, שיחה עם חברה אהובה שחוגגת יומולדת של גדולים אבל מרגישה קטנה ועוד חבר אהוב שמנסה להבין את פשר החיים בפלנטה הזו- "איך כולנו נאחזים בלא ברור מה"- כדבריו. שיר שמזכיר שאנחנו אולי מפחדים אפילו מהצל של עצמנו אבל יש לנו חברים טובים לדרך וגם את עצמנו.

אם לא די בזה, בתיק היה לי ספר של פול אוסטר באנגלית. אני ממש לא רגילה לקרוא באנגלית ואני לא יכולה לשפוט אם הספר הוא טוב או לא, אני רק יודעת שאני נהנת ממנו. מה גם שיש עליו את שמי רשום או יותר נכון חרוט בכתב ילדותי משהו, בכתב ידו של אוסטר בגלל שהלכתי יום אחד לשמוע אותו מקריא קטעים מספר חדש והייתי אחרונה לגשת לשולחן שלו וזה הספר היחיד שנשאר למכירה. (השתכנעתי די מהר כי הספר מוקדש לדוד גרוסמן ולמשפחתו והוא נקרא MAN IN THE DARK, עכשיו אני רואה שהוא תורגם לעברית אז אם מישהו קרא אשמח לשמוע דעה)

אחרי שמיעת זן נדיר פעמיים-שלוש העברתי לצ'לו שלי וצללתי לקריאה. הגעתי לקטע בו הוא מתאר את הסרט החד-פעמי "סיפור טוקיו". תיאור ארוך ויפיפה שהראה לי שאפשר לערבב ז'אנרים באומנות. במילים הוא מתאר את הסרט ברגישות ובדקות הבחנה שממש השתאתי והתרגשתי מול המילים. למרות שבאמת אין תחליף לסרט הזה כמו שאוסטר עצמו כותב-

Some films are good as books, as good as the best books (yes, Katya, I'll grant youthat) and this

is one of them, no question about it, a work as subtle and moving as a Tolstoy novella.

וזה אחרי שבתחילת הספר הוא אומר לקטיה ביתו משפט שסימנתי ומאוד אהבתי והזדהיתי איתו

Escaping into a film is not like escaping into a book. Books force you to give something back to them, to exercise your intelligence and imagination, wheras you can watch a film- and even enjoy

it- in a state of mindless passivity.

 

אז למה אני מספרת את כל זה?

בביקור הזה אני צורכת המון תרבות. ממש המון, תיאטרון, מוזיקה, בלט, תערוכות וגם קולנוע. וכל העיר הזו היא תופעה אומנותית עצומה. לשבת בכיכר ולצפות באנשים חולפים עם החלומות והאכזבות זו תופעה מרתקת ועוד בכל-כך הרבה צבעים ושפות- תענוג. תענוג שיש בו גם כאב ורפלקסיה עצמית.

שבוע שעבר הלכתי לראות את הסרט של תתיה רוזנטל ואתגר קרת 9.99$ חבל שלא זכרתי את האימרה הבודהיסטית המאוד פשוטה- לבוא בלי ציפיות. וזה לא שהסרט הוא לא טוב. הוא טוב. הוא עשוי טוב, אפילו מאוד, הוא מצחיק ומרגש ולשמוע את הדמויות הכביכול ישראליות מדברות באוסטרלית ועוד עם שחקן כמו ג'פרי ראש היה פשוט מתאים מאוד. תחושה של כפר גלובאלי קטן, כאילו כך באוסטרלית, הדמויות של קרת דיברו מאז ומתמיד.

אבל כשיצאתי מהאולם וכנראה גם לאורך הסרט, משהו בי היה מאוכזב, משהו בי הרגיש שנעשה עוול לסיפורים של קרת או יותר נכון לחווית הקריאה. אתגר קרת חתום גם הוא על התסריט, וכפי שאמרתי הסרט הוא טוב ועכשיו אוסיף אפילו מצויין ובכל זאת משהו בי תהה האם כל צורת אומנות יכולה להיות מבוטאת בכל צורה אחרת.

וזה מזכיר לי תערוכה שהייתה פה שנה שעברה על השילוב של סלבדור דאלי בסרטים. למשל התפאורה שהוא עשה לסרט של היצ'קוק או תרומותו לפנטסיה של דיסני. אז השאלה הזו מטרידה אותי כמה זמן ובגלל הערצתי את אתגר קרת והיצירה הספרותית שלו (וגם הקולנועית בעצם- מדוזות), משהו בסרט לא עבד לי. כי העניין אצל קרת הוא לא רק הסיפור, הפואנטה או ההברקות, משהו במילים, בניסוח. למרות שהסרט מאוד נאמן לתחושה הזו, הקרתית, בכל זאת משהו בי התכווץ.

ולמרות זאת, בדיוק היום בשיחה עם החבר שגם מעריץ את קרת שמתי לב שבמשך השבוע, בכמה הזדמנויות ביום, אני נזכרת בסרט. בדימויים שלו, בקדרות שלו, בקושי לתפוס את החיים כפי שהם וברצון הבלתי נלאה שלנו להיות מאושרים בכל-כך הרבה דרכים. פתאום הבנתי שהסרט הזה הוא יצירת אומנות בפני עצמה. שהוא יכול היה, שלא כמו האיי-פוד, לעשות משהו חדש לגמרי וגם לשמור על איזו נאמנות למקור שכנראה יכלה לנבוע רק בגלל העוצמה שביצירה המקורית. (עכשיו אני נזכרת בגל שהיה כשהתפרסמו סיפוריו של קרת וכולם חשבו- מה הבעיה לכתוב כמוהו, הנה, זו ההוכחה שבאמת אי-אפשר).

זהו, אני כמעט מסיימת את הסיבה שלכבודה התיישבתי לכתוב. די מופתעת שאפילו יצא לי בסוף חיבור בין התימות השונות. אבל הנה מה שבאמת הניף את הפוסט:

כאמור נסעתי לברוקלין לבאר שכונתי שחשבתי שאמור להיות בו מופע תיאטרלי קטן בו אנשים מספרים על חוויות נעורים מפחדות. מכיוון שהרומן שסיימתי עוסק בבת שמונה עשרה שכמעט ולא קורה לה שום דבר מעניין (אולי בגלל זה אביגיל הספר לא מתפרסם?) כלומר לא מעניין רשמית (תפסיקי להיות כל-כך ביקורתית!) בקיצור, חשבתי שזה יהיה לי טוב ללכת לשמוע על אנשים שכן קרו להם דברים מעניינים בתיכון.

מסתבר שהערב שינה חזות והמנחה לא היה ובכלל התכוונו שהקהל יביא חומרים. מכיוון שזה ניו-יורק אז היו מספיק אנשים מוכשרים שעלו וסיפרו סיפוריהם. חובבת קהל שכמותי, התחלתי לחשוב על סיפור מעניין שאוכל לספר. לא מהתיכון, אלא מהשנים שאחרי, סיפור של סגירת מעגל רומנטי בינלאומי, סתם כך כדי לבדוק אם הוא עובד. הוא עבד אבל לא ממש ולאחר שירדתי מהבמה נזכרתי במורי אתגר קרת שפעם מזמן, בשנת אלפיים אמר שחשוב שלכל אחד יהיה סיפור בארים טוב. סיפור שאיתו מתיישבים על הבאר וסוחפים את היושבים לידך.

חשוב לקבל עצות מסופרים ראויים. חשוב להרגיש את החד פעמיות של החיים שלנו, את הנדירות שלהם על כל הפרטים השוליים והלא שוליים שלהם כמה שיותר פעמים ביום.

כמו שתי האמירות המרכזיות בסיפור טוקיו- Life is disappointing, isn't it

לצד- i want you to be happy

לא יודעת מי המציא את הסיסמא אומנות או נמות, אבל בשבילי בהחלט יש שם משהו, אומנות כדרך לצפות בחיים ולקחת בהם חלק אקטיבי ויצירתי. כמו שסטיבן פולדר אומר- החיים הם כמו ריקוד!

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: