גם פיטר-פֵנִים מתים

לא בטוח שהייתי כותבת משהו על מייקל ג'קסון לולא הייתי בניו-יורק. זו שיחת הערב כי רק עכשיו הודיעו על מותו רשמית. (אצלכם כבר בוקר אז אני מקווה שאני לא הורסת למישהו את הבוקר…) מעניין לראות ולשמוע איך זה חובק את כל הדורות וכולם, גם ילדים צעירים יודעים מיהו. אני מקווה שבגלל המוסיקה שלו ולא בגלל המעשים הרעים שיוחסו לו.

אנשים מדברים על איפה תהיה הלוויה והאם ברק אובאמה יבוא ואילו סלבס יגיעו ואיזה ערוץ ישדר את הלוויה. שאלות שמעידות כמה דברים השתנו, לא יודעת אם לומר התפתחו, משנות השמונים התמימות (במובנים מסויימים) שלנו.

אני מאוד סקרנית לראות איך ייראה הרחוב מחרבבוקר. לפני אחת-עשרה שנים הייתי בניו-יורק שכפרנק סינטרה מת. זה היה מדהים איך החנויות התארגנו בין לילה. כל חנויות המוסיקה, הספרים וכל חנות שיכלה למצוא את הקשר בינה לבין המנוח ציינה זאת. אי אפשר היה לפספס את מותו של פרנק סינטרה ואני מתארת לעצמי שמחר הכל ייצבע במייקל ג'קסון. אפרופו טכנולוגיה אז ככל שעוברות השנים, יש לנפטרים יותר ויותר תמונות. ולג'קסון שהונצח מגיל צעיר יש רפרטואר עצום. אולי עצום מידי.

אני תוהה אם מחר ברחובות העיר אני ארגיש כמו בילדותי שכן החדר של אחי היה מעוטר או יותר נכון מרוצף בפוסטרים וגזרי עיתונים של מייקל ג'קסון. העובדה שאסור היה לי להיכנס אל החדר מתי שרציתי גרמה לי לשייך את מייקל לעולם מופלא ואסור, אבל גם קצת מבעית. וזה עוד בשנות השמונים כשהוא היה נראה רגיל. הייתי פותחת את הדלת בגנבה והנה מייקל בכל מיני פרצופים או מחופש למלך או מה שזה לא היה מביט בי. גם הסרטונים שהקרינו ב"עד פופ" והראו אותו רוקד בחבורות הפחידו אותי.

ולמרות הרתיעה, כאילו הוא שייך למחנה אחר, (כן, זה אותו ראש שחילק חברות בין נאמני עופרה חזה לירדנה ארזי- אני ותמרי היינו בעופרה חזה!) אז אין ספק שמייקל ג'קסון הוא חלק עצום מנוף, מפסקול ילדותי וכנראה זה מעיד שגם אני גדלתי. וזה מעיד גם על החיים ועל מה שאפשר לעשות ולא לעשות בהם. כנראה שגם ללהיות ילד או מלך פופ יש גבול. ואולי באיזה מקום תהיה לו מנוחה מהרצון להרוויח, להיות נאהב, להיות ילד.

מצאתי סרטון יפה של התקופה שמפגיש בין סינטרה לג'קסון. כאן

וכמו השאלה איפה היית שרצחו את רבין (אגב הייתי בכיכר) אז ענקים ומשפיעים ככל שיהיו, ג'קסון וסינטרה ייחרטו כמוסיקאים נפלאים שהייתי בניו-יורק בזמן פטירתם.

יהי זכרו של מייקל ג'קסון ברוך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On יוני 26, 2009 at 8:21 am

    מייקל ג'קסון כמובן היה גם חלק מהילדות שלי. הקליפ של "מותחן", כפי שכינו אותו בתוכניות המוזיקה של ערוץ 1, היה מפחיד, מסקרן, ככל שעברו השנים היה מוזר לראות איך מייקל הופך למשהו שמאד קשה לי לתת לו שם, אבל בהחלט עולה המושג "המאויים" של פרויד, שמדבר על המפלצתי, מעורר האימה, ששוכן בתוך הביתי, המוכר, התמים או הבטוח לכאורה.

  • תומר  On יוני 26, 2009 at 9:14 am

    מזדקן? לא נראה לי. לכן ככה עדיף, צעיר (בערך) לנצח.
    יחד עם זאת השאלה היא כמה זמן יעבור עד ששוחרי הקונספירציות יתעקשו שהוא חי, עד ש"יראו" אותו באיזו מכולת שכונתית במקסיקו.
    ואיזה כיף לך שאת בניו יורק.

  • שרון רז  On יוני 26, 2009 at 9:39 am

    ללא ספק הופתעתי הבוקר לקרוא את זה, שהוא מת
    אני חושב שצריך להפריד בין כל הסיפורים עליו והעניינים המתועבים לבין המוזיקה
    ו…המוזיקה היתה די גרועה…
    שנאתי את המוזיקה שלו באייטיז ובטח אחר כך, אבל אני חושב שכיום אני קצת סלחן יותר כלפי הצלילים שבהתחלה, עד מותחן וזה
    יהיה זכרו שחור

  • קרן  On יוני 26, 2009 at 11:00 am

    ולמרות שכמעט כל חיי אני אשה של מוזיקה קלאסית, משהו בבחור נכנס לליבי, בדיוק בשנים הללו, כנערה, הערצתי אותו. והבוקר אני יושבת מול המחשב ובוכה.

  • גלי  On יוני 26, 2009 at 11:13 am

    בתל אביב ב-19 וב-21 לספטמבר 1993. הוא עדיין היה שחור אז ולא לבן. ורקד על הבמה של פארק הירקון ושר מתקליטו "טרילר". הוא הסתובב בדיזינגוף סנטר והיה כאן שמח.
    לדעתי אחרי מותו יהפכו אותו לאלבס פרסלי שני…

  • אביגיל  On יוני 26, 2009 at 8:43 pm

    אני שמחה לשמוע על נקודות החיבור עם כולם. ההגדרה של תמי על האיום בתוך הבית! זה ממש הסאב טקסט של מה שאני עצמי כתבתי. ואני חושבת שתומר ממש צודק ואכן אולי מוטב שהוא מת לפני שהזמן לא נגע בו. בערך כמובן. פתאום זה מזכיר לי את תמונתו של דוריאן גריי. על הקשר בין יצירה לחיים, להזדקנות, לפטיש הנעורים. ושמחה שמישהו מומחה כמו שרון אכן חושב שהמוזיקה היא די גרועה, אם כי ללא ספק משפיעה. וזה שהוא יכל להיכנס ללבבות אנשים זה בהחלט ראוי להערכה. אני עוד לא כותבת על רשמים ותגובות מניו-יורק כי יצאתי רק להליכת הבוקר בפארק. הכל היה נראה כרגיל, חוץ מזה שחם מאוד ולסירוגין יש גשם. ליד מוזיאון הגוגנהיים לידו אני חולפת כל בוקר לא היה שום סימן למייקל ג'קסון, אולי כי סמל ההיכר של המוזיאון הוא המבנה הלבן שלו? אעדכן בהמשך אם יהיה מה, אבל אין לי מצלמה אז זה בטוח לא יהיה עדכון מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: