קורח ואי אלימות- ירד בעריכה

היום התפרסם לראשונה באתר מעריב טור שלי על פרשות השבוע ברוח חופשית. כלומר במדור ניו-אייג'
אפשר לקרוא מה כתבתי בקישור הזה.
נענתי לאתגר בעיקר בגלל הצורך להתחייב והקושי שלי להתמקד ולתמצת את רעיונותיי. קצת מפחיד שיש מישהו מעלייך (המערכת) שרוצה לראות תפוקה- כלומר כניסות ותגובות, לפני שנה חייתי בלי אינטרנט, אז אני עוד לומדת. אולי הלימוד הזה מגיע בשביל לדרבן אותי לצאת מהמשבצת בה הכתרתי את הבלוג פה- בתולת התדהמה התמידית. להיות כל הזמן רק מופתעת מהעולם, משתאה מדרכי האנשים, מתעדת אותו ולא פועלת בתוכו באופן ממשי, מעשי. אפילו ההצגות שעלו שכתבתי היו חד פעמיות. טוב, זה טיבו של תיאטרון.
פה בבית, בהתחייבות העצמית שלי, אני אכניס את מה שירד בעריכה ואקווה שהדברים שאני כותבת שם ייקראו, יפיקו את מה שהם צריכים להפיק.
אז הנה קטעים שירדו בעריכה
לעומת הרב הרב-פעמי מהבדיחה הפותחת, (תצטרכו לקרוא לפחות את הפתיחה של מה שכתבתי בנרג'י) הבודהה שבחוכמתו הוציא את האל מהמשחק האנושי היה מצהיר בכל הזדמנות שהוא מלמד דבר אחד בלבד. (למרות שכבר באמירה הזו היו טמונים שני עניינים שנוסחו בארבע אמיתות…) הדבר הראשון והעיקרי אותו לימד הבודהה היה אודות הסבל (במובן אי-נחת) ואודות הדרך להשתחרר ממנו (כלומר הסבל אינו כורח המציאות).
הבודהה לימד כמובן אין ספור שיעורים במשך ארבעים וחמש שנה ובכל זאת נדרשת צניעות וערנות של אדם חופשי מ"מה יגידו" בשביל לומר שהוא מלמד דבר אחד בלבד.
ארבעת האמיתות הנאצלות שלימד הבודהה עומדות בבסיס תורתו והם כלים מעשיים יומיומיים שנועדו לתת משמעות והבנה לחיים המסובכים שלנו, השזורים בידיעה המכאיבה שהם הולכים להסתיים, שהם משתנים כל הזמן וללא שליטתנו. האמיתות מסייעות לראות את הדברים כפי שהם, הן מניחות יסודות להכיר את טבע התודעה שלנו ולהשתחרר מההשקפות הכובלות שלנו ובכלל מההגדרה העצמית שלנו.
גם אם זה לא הניסוח המדויק, זו אחת הסיבות שהעלו אותי על דרך התרגול הבודהיסטי. תרגול שלב ליבו הוא חופש. זה אולי נשמע קלישאתי אבל אין מילה מדויקת יותר. חופש להיות מבולבלת, רכה, גבוהה. חופש לומר לא. חופש להשתנות ולגלות את האומץ להיות מי שאני, וכן גם החופש להבין את פרשות השבוע היהודיות בדרכי, לכעוס או לאהוב אותן, בהתאם למה שהן מספרות לי ברגע הנוכחי וכל זה מבלי לחשוש איך זה יתייג אותי חברתית או שזה יחזיר אותי אחורה לילדה המרדנית שהייתי במשפחתי.
ומעל כל זה החופש להיות בנאדם שמופתע מאנשים ומדרכי המחשבה שלהם ולמרות ההשתאות ואי ההבנה את דרכיהם לחתור תמידית לשלום ביניהם. 

אין מחלוקת בין עמי לתמי….
גם לפני ימי התרגול הבודהיסטי שלי נחשבתי כאדם שלא יודע לריב או כפי שחברה ניסחה- 'לא כיף להתווכח איתך'. יכול להיות שנקודת אופי זו נבעה מחולשה, מהפחד שלא יאהבו אותי אם אתנגד אבל יכול להיות שהיא נבעה ממקום של כוח, בגלל שגדלתי בבית פלורליסטי אמיתי. בית בו דיברו דברי תורה ללא הרף, בו נתנו לי לבחור ללכת לצופים ולחלל שבת, בית שערבב בין קודש לחול אבל לא בהכרח יצר ביניהם היררכיה. בעיקר בית שאפשר לי להבין בגיל צעיר שיש מעט דברים שהם עקרוניים באמת. אחד מהם הוא העובדה שלכל אחד מותר שתהיה דעה משלו ושערך החיים אולי נמצא בבסיס כל מחלוקת אבל הוא תמיד גדול ממנה.

הבודהה שגדל בחברה ההודית אימץ והטמיע את המינוח אהימסה שמשמעותו בסנסקריט אי-אלימות. הכוונה היא לא רק לפציפיזם אלא להימנעות מגרימת כל נזק שהוא. בין אם זה במעשה או במחשבה, בין אם כלפי בני-אדם, בעלי חיים, טבע או רכוש. זהו עיקרון מוסרי הקורא לאקטיביות. לא רק להתנגד לאלימות ולהימנע ממנה אלא גם לפתח כוונות טובות והתנהגות חומלת כלפי העולם, על מנת לשנותו ולהבין לעומק את ערך החיים החד-פעמיים.
גם ביהדות אפשר למצוא אמירות הרואות בשלום כברכה החשובה ביותר, כמידה הראויה ביותר ואפילו כמהות אלוהית המגנה על כולם, גם על עובדי עבודה זרה. הרמב"ם הגדיל לעשות כשכתב שהשלום הוא הדבר הגדול ביותר וכל התורה ניתנה רק בכדי לעשות שלום בעולם.
 
לצערי זו אינה האמירה שמזוהה עם היהדות ואם מסתכלים בחדשות הבינלאומיות התמונה שמתגלה היא בדיוק הפוכה. גישת האהימסה שמטפחת טוּב לב משווקת כדבר רכרוכי ויפה נפש והשגריר היחיד והפופולארי שלה שמתחרה עם כל האלימות שהעולם מייצר הוא מהטמה גנדי המנוח. ולא שאני מזלזלת חלילה במהטמה גנדי, להפך כולי הערצה אליו ולפועלו אבל מספיק לעבור בניו-יורק ולראות את הפסל המוזהב שלו, מונצח צועד בגלימתו עם מקלו ומשקפיו ולמולו כל הבניינים והאנשים הממהרים ביוניון סקוור בשביל להבין את מיעוט ההשפעה שלו ביום-יום של העולם המערבי.  
גנדי טבע את הביטוי המעצים "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". ביום בו רבנים יחזרו בדרשותיהם רק על האמירה הזו במקום על הבשורה האלימה הקלה לפענוח ולהגדרה של פרשת קורח אולי אפשר יהיה לחשוב על היתרון המוסרי שיש ליהדות להציע ולכתת חרבות למזמרות. בינתיים גיליתי שיש מסעדה כשרה ויוקרתית בניו-יורק שנקראת זאב וכבש זוהי כמובן מסעדת בשרים וזה מוכיח את טענתי שכנראה אין ליהדות יתרון מוסרי כי מסעדה עם שם כזה אמורה להיות צמחונית. אם אפילו הכבש והזאב לא אוכלים זה את זה, למה שבני-אדם ימשיכו לאכול בשר באחרית הימים?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: