בלומס דיי ה-16.6

בלומס דיי
זו השנה הראשונה שאני חוגגת את בלומסדיי באמת כי סיימתי לקרוא את הספר בשנה החולפת. כתבתי על כך פה.
במודע או לא במודע הלכתי לישון בפיז'מה ירוקה והבוקר בהחלט הרגשתי איזו חגיגיות באוויר ואני מתעתדדת ללכת לאירוע משמח בניו-יורק. כשהייתי באירלנד לפני עשור עוד לא קראתי את הספר. טיימינג זה הכל בחיים!!!!

בדפי הבוקר שלי כתבתי את הקטע הבא לכבוד היום. יומו של בלום.
 
רק להיום- לחיות במודעות של יום שעובר, להרגיש את הבוקר ומתי הוא מסתיים, להקשיב לצלילים המתקפלים, מתנערים מהלילה, אולי יעזרו לסמן את המעבר. מה יש בבוקר שעושה אותו ראשיתי ומלא אפשרויות. לשים לב כיצד הצהריים נכנס, כמו ציור של רותקו הוא מתגנב בשכבה משלו ופתאום הוא נוכח. איזה ריחות הוא מביא איתו, איזו תחושה של כבדות והרי רק לא מזמן היה בוקר ואיך עכשיו האור כל-כך בהיר. אבל מתחילות להיזרע בו נקודות של צבע, אולי של כהות, איך בכל צהריים יש לפני ויש אחרי והשעה הזאת, המדויקת, של צהרי היום חמקמקה כמו הגדרה בין טוב לרע. לפעמים. וכשמתחילים הצבעים להיטשטש יותר והעייפות הולכת ומשתלטת, אבל גם צבעוניות חדשה נזרקת פנימה, של התעוררות, של ציפייה, לשים לב למאבק של השמש בהיעלמותה שלה. בסנדלים שנחלצים. האם אפשר לחפש בהן שאריות של בוקר? והאם ערב יורד ואיך הוא עושה את זה. איך הוא מכריז על עצמו, באיזו תאורה הוא משתמש וכמה הערכות צריך לכבודו, וכמה איחולים והכרזות, ומתי החשש והספק מתגנבים, מסתכלים לאחור על יום שלם שעבר, יום שהערב חותם, בתוגה, למרות שיש עוד לפניו את הלילה, הוא לא האחרון בשרשרת, אבל משום מה הכי עצוב כשהוא מסתיים. זהו. כיוון הצלילים משתנה, גַדֵל והערב מעריב ומחשיך וכבר אין במה לנער את העייפות ממקומה, החלל מתכהה וסדקים מועטים, הולכים ומתמעטים, של תקווה, של ערנות, נותרים, מקווים שאולי החלומות יסדרו את המחשבות, את כל מה שנחווה היום ואולי יחווה אחרת מחר. ודווקא הלילה החותם, המסרב לגווע, שכמו בציור של רותקו אפשר למצוא בו גוונים של שחור והוא נאבק בתחושה העצמית שהוא פה על מנת להישאר, יודע שרק עוד רגע ייחשף שזה לא נכון. שגם החושך דינו לתום ולגווע.
 
איזה כיף, עוד שכן ברשימות כתב על היום. ככה זה בכדור הארץ ולקח טוב לחיים. היום של מישהו אחד הוא הלילה של מישהו אחר.

יום-ערב שמח!