בהעלותך- להתבונן בסבלם של אחרים

מזמן לא הייתה לנו פרשה מעניינת ואפילו מרתקת כמו בהעלותך.
לכותרת יש קשר תת קרקעי לפרשה. זהו שם ספרה של סוזן זונטג שמעניין שבאנגלית, בשפת המקור הוא נקרא Regarding the Pain of Others כלומר בלי אלמנט המבט שמוסיף לספר מימד בודהיסטי.
אם כך לא אכנס לכל הפרשה אלא אזרוק כמה טעימות, כמו שעושים באתר פרשת השבוע לילדים.

1. איזה זמר קיבל השראה מהמשפט שאמר משה לחותן שלו יתרו-
פרק י- פסוק לא- וַיּאמֶר אַל נָא תַּעֲזוב אותָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנותֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. התשובה פה

2. האם מפרשה זו לקח פבלוב את הרעיון לניסוי הפלובי על התניית הכלב? או שמא מפה לקחו איך צריך לאלף כלב? לתת לו להריח את השתן או הצואה שלו עד שהוא לומד את הלקח, כלומר איפה ועל מה מותר או אסור לחרבן. יכולתי לעשות אדפטציה למלל, אבל בשביל מה כתבו את התנ"ך בעברית אם לא בכדי שנתמוגג עליו אחרי אלפיים שנה?
ובכל זאת קצת פרשנות. בקטע שלפנינו אנחנו מבינים כמה השגרה היא דבר קשה. כמה כל דבר טוב, וכמה טוב שהוא לא יהיה לעולם איננו מספק. בני ישראל קיבלו סידור מדהים. מן מהשמיים כל זמן שהם הולכים במדבר. בימי שישי הם קיבלו שתי מנות כדי שלא יצטרכו ללקט ולעבוד בשבת. (אגב מכאן המנהג לשים שתי חלות בערב שבת). אבל הגיע הרגע שכמו עובדי הייטק שמקבלים את לחמם במסעדות האזור שנמאס להם. נמאס להם לאכול כל יום את אותו המן. הם כנראה לא שמעו את המדרש שהמן היה כמו הסוכריות בצ'רלי ומפעל השוקולדה היינו שהוא מחליף את טעמו למה שמתחשק לך. אז העם, או יותר נכון האספסוף שבקרבו  מתלוננים על האוכל החד-גוני.  (אם העם הזה תמיד היה כל-כך אליטיסטי, עוד בהתחלה ואפילו במבט פנימה, פלא שהאו"ם הכריזו בתחילה שאנחנו גזעניים?) 
פרק יא (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר:(ה)זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:(ו)וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:(ז)וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:(ח)שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:(ט)וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:(י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְהוָה מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע:

משה בתגובה לכעס המתקרב של אלוהים מגיב בנאום התפטרות של בייביסיטר בשילוב יאכנה מהגיהנום (עדיף לי למות מאשר לראות את כל הרעה שלהם). נאום יפה שהפמיניזם אוהב להשתמש בו כי הוא מציג את אלוהים כאישה כשמשה שואל –  הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה?
לי הנאום מזכיר את הסיבה העיקרית לאַהָבַתִי להיות דודה- השלב בו אני יכולה להחזיר את אחייני היקרים לחיק מי שילד אותם.
(יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי:(יב)הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:(יג)מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה:(יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי:(טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי:

בתחילה אלוהים מגיב בקור רוח וממנה שבעים זקנים שיעזרו למשה בהנהגה, אבל אז הוא מתגלה בכזו חולשה, שרק מוכיחה שבני-אדם המציאו אותו.
 
(טז)וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל ….. וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ:(יח)וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְהוָה לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן יְהוָה לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם:(יט)לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם:(כ)עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְהוָה אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם:….

סוף דבר
(לב)וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה:(לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד:(לד)וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים:
 
3. ולעניין אחר- בפרשת בהעלותך מופיע הסיפור התמוה על הצרעת בה לוקה מרים. היא מקבלת את העונש מאלוהים על דיבור לא נכון, על רכילות. פרשה זו העסיקה את הדרשנים במהלך השנים מכיוונים שונים ובמיוחד את המחקר הפמיניסטי שכן ברור מהפשט של המילים שגם אהרון וגם מרים ריכלו ואם כך מדוע רק מרים נענשת? עוד תמהו מדוע נקשר הדיבור הרכילאי לנשים ומדוע  מרים נענשה דווקא בהרחקה מהמחנה. יש לשים לב שהסיפור הזה מגיע בדיוק לאחר מכת המוות שאלוהים הנחית על המתאווים, כשהאוכל עוד בשיניהם. אולי סוזן זונטג ואמירתה לקראת סוף הספר מסייעת במחשבה על כך.

האם קיים סם שכנגד מול כוח המשיכה והפיתוי שבמלחמה? והאם זו שאלה שאישה עשויה לשאול יותר מגבר? (סביר להניח שכן.)

אני מביאה את הטקסט התנכי כפי שהוא כי אפשר למצוא בו פנינים כמו התפילה היפה שנושא משה לכבוד אחותו- אל נא רפא נא לה ועם המלצה ספרותית אחת. לקרוא את הספר של חיים באר לפני המקום. מרים נזכרת שם כמוטיב חוזר ויפה, למרות שלא בהקשר של הפרשה שלנו כי אם בהקשר של המיתולוגיה על בארה של מרים. זיוה שמיר כתבה מאמר ביקורת נהדר על הספר של באר והיא מתעכבת הרבה על מוטיב מרים בספר. הספר כולו הוא ספר מאיר עיניים ומעורר את תאוות הספרים שהיא אחת התאוות הנקיות שישנן.

שבת שלום של דיבור נכון ומיטיב
 
פרק יב(א)וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:(ב) וַיּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר יְהוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהוָה:(ג)וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (ד)וַיֹּאמֶר יְהוָה פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם (ה)וַיֵּרֶד יְהוָה בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:(ו)וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְהוָה בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:(ז)לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח)פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:(ט)וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ:(י) וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרָעַת:(יא)וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה בִּי אֲדֹנִי אַל נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ:(יב)אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ:(יג)וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ: (יד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף:(טו)וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם:(טז)וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן.