פרשת נשוא באיחור אופנתי

בפרשת השבוע מופיעה ברכת הכוהנים שהיא ברכה שנאמרת בכל מיני הזדמנויות דתיות לא ממש רלוונטיות או יותר נכון שלא מעניינות אותי ולכן תוכלו לקרוא על כך פה מתוך ויקפידיה.

הברכה המקורית היא מספר שורות והתרגום שלה באנגלית מאוד יפה במיוחד בשורה השלישית-

 MAY GOD GRANT YOU THE BEST BLESSINGS OF ALL- THE BLESSING OF PEACE
בשבילי עיקר החשיבות של הברכה היפה היא שהיא נאמרת כל יום שישי בערב בארוחת שבת ומברכים בה את הילדים וזאת הברכה- מתוך ספר במדבר פרק ו
(כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:
(כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
(כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:
(כז) וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
 
אני כותבת על הברכה הזו בגלל שהשבוע הזה, הבנתי שהספר עליו עמלתי בשנתיים האחרונות כנראה לא ייצא במצב שאליו הוא הגיע. כלומר במצב בו הדפסתי ושלחתי לקריאה. לא, עדיין לא הגיע מכתב דחייה, אבל ביקורות מכמה אנשים וגם מחשבות חוזרות שלי על טיב הסיפור או יותר נכון על דרך המסירה של הסיפור הביאו אותי למסקנה הזו. וגם החיים שזימנו לי מפגש עם אמא שלי לאחר שנתיים ואותתו לי על כמה מהמורות או בורות אליהם נפלתי במהלך הכתיבה. זה קצת עצוב אבל גם קצת מקל על הציפייה, ובעיקר מציאותי. בדיוק כמו ההתלבטות שלי לפרסם פוסט על פרשת השבוע לאחר שתמה השבת.
ההחלטה לעשות זאת נבעה בגלל מייל מקסים שקיבלתי כרגע מאישה יקרה שהייתי בקשרי עבודה איתה במהלך השנה.
"יש אנשים שהחששות והספק משתקים אותם והם לא מגיעים לעשייה, ומנגד יש את אלה שמאד בטוחים בעצמם ועושים אבל עסוקים בעצמם, ואולי אז, לא ממש רואים את האחר. ואת על דרך האמצע, שואלת, בודקת, רואה את האחר, מקשיבה לו ומקשיבה לעצמך".
אז החלטתי לפרסם פוסט ובמסגרת הזאת לפרסם קטע פצפון מכתב היד שלי שכנראה מחכים לו עוד כמה וכמה דראפטים.
 
מתוך "בת הרב"- שם זמני בהחלט
 
"אבא הניח עליי את ידו ונזכרתי בשבת שהתארחתי אצל משפחתו של חזי, לא נעים לומר (להודות), אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהתארחתי אצל משפחה מזרחית. ההפתעה הגדולה הייתה שגיליתי שאצלם נהוג לברך כל ילד באופן אישי ולא כמו שהיה נהוג אצלנו – אבא היה שולח את כפותיו הארוכות לשני הצדדים כך שחסדו יטפטף על כולנו ואביגיל שישבה הכי מרוחקת הייתה מותחת את ידה כדי לזכות במגעו כמו סוגרת מעגל חשמלי. במקום לקום ולהניח ידו על ראש כל ילד וילד, לתת זמן איכות לברכה, הוא היה מאחד את הנוסחים המיועדים לזכר ולנקבה בפרישת ידיים משותפת, חוסך ובמכה אחת מסיים את מנהג ישראל היפה להאיר את פני הילדים. כמו מפענחת נעלמים שיערתי שאולי אם כל אחד מאיתנו היה זוכה בנפרד לברכת שלום לא היינו מגיעים להתקוטטויות הטיפשיות, ואני לא הייתי מסיימת הרבה מסעודות השבת בוכה לבד בחדרי, טורקת שוב ושוב את הדלת כדי לגרום צער לכל המסובים שמתחתיי שיעפילו אל חדרי בחרטה. 
אבל עכשיו, בת יחידה בבית, זכיתי בברכה משלי והרגשתי במין שלווה כמו תיאור ההארה של הבודהה שאיימי סיפרה לי עליו בדרך הביתה מהספרייה, שישב וישב וישב מתחת לעץ שלו נחוש בדעתו לשהות במדיטציה, עד שיהיה מסוגל להביא תועלת לכל היצורים. ופתאום נראה לי שזה אפשרי ככה לשבת ולהתרכז עד שמגיעים למצב של חוסר דאגה. ברור שיכול להיות שגם ההשתקעות של הבודהה מתחת לעץ בבודגאיה היא מיתוס, כמו העקדה שביקעה ושרפה עצים, אבל לפחות לא המציאו שם אלוהים חדש שצריך להיאבק למענו ובשמו, ואת זה אהבתי".
 
שיהיה שבוע טוב של נשיאת פנים לעבר מה שיש כאן ועכשיו ושל ברכות. לילדים ולהורים שבתוכנו ומחוצה לנו….

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On מאי 31, 2009 at 11:11 am

    בעד הכאב הרוחש בקטע אפשר לחזות גם ברוח השלום
    (-:
    אגב, מנהג הליטאים דווקא, הוא שאין מברכים את הילדים על השולחן בערב שבת. ובכלל להימנע מן השימוש בברכת הכהנים מעבר לשימוש הליטורגי או בעת הקריאה בתורה. אבל כפי שציינת, המנהג לברך רווח הוא מאוד.
    ב"דרך אברהם" שהוא מסדר סוּפי-יהודי, הפועל בימים אלו, עורכים תפלות משותפות לשלום, מה שמרגש מאוד.
    והלוואי תאצל על כולנו במהרה רוח השלום.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: