פרשת במדבר שלושים ושלוש ואריציות

פרשת במדבר היא הפרשה הפותחת את ספר במדבר שבאנגלית נקרא NUMBERS.
תמיד הפליא אותי איך שם ומהות כל-כך יפה של מִדבר, על הקונוטציות הדוממות והמדברות שלו היתרגמו לשם הכעור והמשמים – מִסְפּרִים. מבחינה מסוימת, יש דיוק בשם המתורגם כי זה מה שעושים בספר במדבר, סופרים.
לפחות בתחילתו, סופרים את בני ישראל ואת הלווים.
ולמה אלוהים סופר את בני ישראל? רש"י עונה – בגלל שהוא אוהב אותם. והוא מסביר שזה דומה לאדם שיש לו אוצר מטבעות שיקר לליבו ולמרות שהאדם יודע בדיוק כמה מטבעות יש לו, הוא מוציא אותם לעתים קרובות, וסופר.
ההסבר, מצד אחד, מצייר את אלוהים כמו הקמצן של מולייר, מצד שני כולנו מכירים את הנטייה הזו, שאולי היא אובססיבית קצת אבל משמחת ומאשרת כמו ילד שסופר את אוסף הבולים או המדבקות שלו.
לחכמים ברור שרק מתוך אמפטיות ואיכפתיות אלוהים היה סופר אותם ובכל זאת זה נדמה משונה ומעיד על חוסר בטחון שלו בעם שהולך אחריו למרות כל המצוות והאיסורים שהוא מנחית עליו.
פרשת במדבר היא כמו שיחת תדרוך צבאית לקראת המסע הגדול. חלוקת תפקידים ואחריות בין העם וכמעט ואין בפרשה חלק רוחני או פיוטי כפי שמעיד השם היפה במדבר.

אבל גם בספירות ובמספרים יכול להיות פיוט כמו שחשבתי שהדרך שלי להיות סופרת תורכב משלוש מאות ושבע הצעדים מביתי לספרייה הציבורית.
הנה קטע ספרותי לכבוד שלושים ושנות חיי, הומאז' שלושים ושלוש ואריציות של בטהובן על הולס של דיאבלי.

הראשון, טוב, הוא היה הראשון
השני, שבעצם רציתי שהוא יהיה הראשון, עבדתי בתחנת דלק, בחורה צריכה למלא עצמה בסולר בשביל בחור, לפחות הוא היה פז טהור.
השלישי, העיקר שחשב שהייתי טובה, הייתי טובה, אני טובה.
הרביעי, במקסיקו, בטוח כבר מת, לא בגללי.
הרביעי, בלונדי דוגמן, עם אופי מצונן.
החמישי, הו, החמישי, מהאימפריה הבריטית, פול החמישי.
השישי, החבאתי אותו במקלחת, מפול, מותק של גוף.
השביעי, בוסטון, קר ומתוסבך
השמיני, האמריקאי הדביל, מוצלח, חוץ מהפעם אחרי רכיבת סוסים- לא חכם להתנקם בפישוק של עצמך.
התשיעי, נולדתי בתשיעי. ואני בכלל שונאת מדורות. עם הילד המקסיקני הזה הבנתי שיש לי בעיה עם- אהבה, לפחות למדתי ספרדית.
העשירי, סטפן הצרפתי, נחמד כשקלישאות מתגשמות.
אחד עשר, פתיחת שנת הלימודים, כתבנו שיר ביחד "פרט קטן שולי…"
שנים עשר, מי יודע? תחילת עונת הטייסים,
שלושה עשר, אובססיה. היפה, קראתי לו היפה. אבל בסוף הצלחתי.
מאוד צפוף כאן במבחינה רגשית, לא?
ארבעה עשר, סיימתי איתו תוך כדי שיחה ממתינה
חמישה עשר, מסדר כנפיים
ששה עשר, האוסקר שלי, זמביה.
שבעה עשר ושמונה עשר, פסח. אחד השאיר הודעה מהממת "אחרי לילה איתך אני מרגיש מצולק כמו אחרי קרב בכלוב אריות" כן, אני שורטת. האפיקומן השני ירד בצורה מפנקת וטוטאלית, עם שם ראוי, משה.
תשעה עשר, מאנייק.
ליל העשרים. נמוך, אבל הרווחנו יחד חמישה עשר שקלים בלוטו.
עשרים ואחד, בליינד דייט שנגמר באמבטיה
עשרים ושניים ניו-יורק. בסנטרל פארק. קצת דאגתי לחצאית שלי, ולעובדה שהיד שלו היתה מלוכלכת.
עשרים ושלושה, התכוונתי רק להוכיח לו שהוא הומו, אופס, טעיתי.
עשרים וחמישה- גם הוא התחיל כסטוץ של לילה, ואיכשהו, איכשהו, איכשהו זה נמשך ונמשך. כל-כך אהב לשמוע את הרשימה שלי, זה באמת פרוורטי.
עשרים ושישה- זיון נחמה כפול שניים. יצא פעם עם מישהי ששנאתי!
עשרים ושבעה- שם נורא פופולארי- צהריים, הזיון שהכי הזין את השיער שלי, היה מצוין לחתונה של …., חסכתי פן.
עשרים ושמונה, שוב בחירות, שוב תוצאות מאכזבות, איזו מדינה.
עשרים ותשעה, די ג'יי, נשכתי אותו.
שלושים, שם של פסיכולוג.
שלושים ו… מה ההבדל בין תואר שני לתואר ראשון? בתואר השני את פוגשת את כל מי שהזדיינת איתו בתואר הראשון. סיבובים חוזרים לא נחשבים.
שלושים ואחד חלק, חלק, חלק. לא עושים כאלו בגילאים כאלו, חלק, טבעי. אבל שקרן.
שלושים ושתיים, התאים לי למצעים.
שלושים ושלוש, תמיד ידעתי שכך אמצא את הגבר שלי. אפילו בלי לחפש, פשוט אמצא. אותו. מונח בסנדוויצ'ייה מקומית, מחכה בסבלנות לפתיחת ממרח משובח, אך במחשבה שנייה יכול להסתפק בי. מציץ ונפגע בשל הדמיון המביך בינינו. עדיין.
שערו שחור, נקודה חומה קטנטנה בשתי עיניו הירוקות, העצומות. שפתיים דקות כדף, נפתחות בעניין ונסגרות בשתיקה. שלי לא נסגרות אף פעם, כמו חרכי התריס תמיד זקוקות לפתח אוורור. עיניי חומות כאותן עוגיות דובשניות הגורמות לבחילה ושיערי צבוע תמידית בבלונד או בגוון אדמוני. אנחנו זהים בגובה ובשמונת הנמשים שעל האף.
המבט המזהה מעל הכריכים המפתים היה כשר למהדרין, לא רמז כלל לפרשת השבוע שתבוא לאחריו סוערת ומגרה כמו אכילת גדי בחלב אימו.
תקשרנו ברעב, שנינו נגמלים מסיגריות חונקות של שנים. אין אל מה לברוח, מלבד המבט, מלבד המבוכה שבזהות. מוותרים על ההתמכרות לינוק אוויר, להרטיב, להתייבש, לשלוט אפילו על הריאות.
אוהבים לגוון, קצת משומש אבל לא יתר על המידה, בלי צלקות מעוורות.
הוא לא הולך איתי לתערוכות במוזיאונים, אבל מוכן לתרגל את התחושה, הנשענת זו שתמיד חסרה לי. ובעצם הוא הראשון שהחדיר בי סבלנות בלתי נסבלת והצליח לגרום לי לסדר בעצמי את החדר. הוא יושב על המיטה, כגמד בלתי נראה פוקד עליי לקפל כל חולצה, גם את הפיג'מה הלא משומשת. "אל תחפפי".

מדהים איך שלושים ושלוש וריאציות על אותו דבר יכולים להתממש ולהפתיע…. כמו הקשר בין דיבור למדבר, כמו הליכה של עם מתחת לאלוהיו, כמו דרשות לפרשות השבוע.

שבת שלום או בעצם שבוע טוב

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: