העוגיות של גילה שפירא

אני אמורה לכתוב על הפרשה שדווקא לימדתי עליה השבוע והיה מוצלח ומעניין ומלמד.
וכן, אני יכולה לדחות את זה למחר כדי לעשות את זה כמו שצריך אבל מחר אני כבר יודעת שלא אהיה בבית עד סוף השבוע. את הבוקר הארוך אני אבלה במוסך ובסביבתו בהמתנה לרכב שיעבור טסט ואחר הצהריים אסע לירושלים. ובאמצע היום, בשתיים וחצי בדיוק, אהיה בבית הקברות כי גילה שפירא נפטרה. (לא חושבת שאם תעשו עליה גוגל יופיע משהו אודות האישה שהייתה, כל-כך משונה לכתוב הייתה על אישה פעלתנית, טיילנית (ברמה עולמית) וחייכנית כמו גילה).
אמש כשהוריי בישרו לי על מותה, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה שלא אוכל עוד את העוגיות הקשות בצורת חצי ירח שהיו מנוקדות בשברי אגוזי לוז שהייתה מכינה לכל אירוע. מותו של אדם לוקח איתו כל-כך הרבה דברים חשובים ולא חשובים, חיים שלמים שכל-כך הרבה כלול בתוכם- מתכונים, שיחות, חיוך, מגע, אפילו נינים יש לה ולהם כמו לשאר צאצאיה ולבן-זוגה יחסרו כל-כך הרבה מאלו ועוד הרבה דברים שקשה לי או כואב לי מידי לדמיין.

על פניו המוות הזה אינו הפתעה גמורה מכיוון שגילה חלתה בסרטן בשנה האחרונה והוא הלך והתפשט בגופה והחליש אותה מאוד. אינני יודעת בדיוק בת כמה הייתה, מעל שבעים, אבל מכיוון שנכחתי היום ביום העיון שעשו לכבוד עמוס עוז בן השבעים אני בהחלט יכולה לומר ששבעים זה השישים החדש אולי אפילו פחות.
ובכל זאת זה מפתיע. ובכל זאת זה מצמרר לראות את הודעת הפטירה שלה מתנוססת ברחבי היישוב עם השם העברי המלא שלה או יותר נכון היהודי שלה- פרידה גילה. שֵם אדם על מודעת אבל שתיתלש יום אחד ותפַנֵה מקום לשם אחר, שם שחי בזה הרגע.
ההורים שלי לא נמצאים השנה בארץ ועל כן בלוויה נהיה רק אנחנו, שלושת האחים. נדמה לי שקרוב לעשור או בעצם יותר מעשור לא היינו רק שלושתנו (כלומר ללא הורים, גיסים, אחיינים) באירוע כלשהו. ואין זה מפתיע שזה יהיה בלוויה של גילה שהייתה כמו דודה בשבילנו. מכיוון שלאימי יש רק אחות אחת ואבי הוא בן יחיד ושניהם עלו מארצות הברית יצא שלא גדלנו בחברת דודים ודודות. התחליף לאלו היו החברים האמריקאיים של הוריי שרובם ככולם עלו לארץ והשאירו את הוריהם ואחיהם מאחור. גילה ובעלה ג'סי היו ראשוניי החבורה והם בעצם אלו שהביאו את ההורים שלי להתגורר פה בדרום ולהקים את הקהילה הקונסרבטיבית שבה אבי כיהן כרב שלושים שנה.
תרגול המוות שעדיין אני דוגלת בו, עליו כתבתי פה הוא כמובן אינו תרופה להפתעה של המוות, לתחושת החידלון הנוראית. כשהייתי בכיתה ח' נפטר GRAMPA JOE שהיה בעצם אבא של אחד הדודים המדומים וזו הייתה חוויה בלתי נתפסת בשבילי. איך? ועכשיו למרות השנים שעברו וחוויות של מוות קרובות יותר או פחות זה עדיין בלתי נתפס, ההיעלמות הזו. גילה? שגרה מול המרכז המסחרי, שהייתה מחייכת אלי בגנבה, מחניקה את סודי בתקופות ההתמרדות שלי בהם הייתי שורצת במרכז עם חברות ומעמידה פני מעשנת. גילה שהייתה מטיילת עם כובע פטרייה צבעוני? שתמיד הייתה מזמינה אותנו לביתה לארוחות שבת, שהייתה מכינה את העוגיות הפשוטות והנימוחות כל-כך? היא איננה?

כן. מוות הוא מוות והוא עצוב למי שננגע בו, כולנו. זה יהיה מצחיק אם לא ייצא לי לכתוב על פרשת השבוע "בהר- בחוקותי" כאילו מפרה את החוקים וזה יהיה גם כן לזכרה של גילה שהייתה עדה לילדה המתמרדת שהייתי והעלימה עין מכך והעניקה לי חום ואהבה וחיוך כמו דודה טובה, אמיתית וכמובן עוגיות.

יהי זכרה ברוך.